"נשים בין קודש לחול": חרדים באור אנושי
דווקא הצאצאים של "נשים בין קודש לחול" מככבים בסדרת הדוקו יותר מאמהותיהם - ובכל זאת, היא מאפשרת לפגוש את הקהילה החרדית הסגורה בגובה העיניים, ולהכיר אותה באמת - ולא דרך המבט החילוני הקלישאתי
כמו על פי טיימינג אלוהי, ממש במקביל לפרשיית "הרב מהצפון", שודר אתמול (א', 21:00, ערוץ 8 של HOT) הפרק הראשון בסדרה "נשים בין קודש לחול". נשים שחזרו בתשובה ועברו לגור בצפת הן הגיבורות של הסדרה בת ארבעת הפרקים, שישודרו בערוץ בהמשך השבוע. הבימאית רויטל קלינסקי-אורן ליוותה את הנשים במשך ארבע שנים, ויצרה תמונת-מצב אינטימית של כל אחת מהן.
משהו מעניין קורה ביחס של הטלוויזיה החילונית אל החרדים. בין סדרות דרמה למשדרי תחקירים וסרטי תעודה ניכר איזהשהו ניסיון לפגוש את הקהילה הסגורה הזאת בגובה העיניים ולהכיר אותה באמת. לפרק את המבט החילוני הישן על החרדים, שכלל רתיעה ורגשי נחיתות מעורבים בתחושת עליונות, ולהבין עם מי באמת יש לנו עסק בצד השני של השטריימל. יכול להיות שזה מסמן שינוי שקורה גם בחיים עצמם. ומי יודע, אולי זה משהו שאלף 'שוויון בנטל' לא יצליחו לעשות.
קלינסקי-אורן מעידה שהיא הגיעה לצפת כדי לעשות "סרטים נעימים וטובים" על רוחניות, אבל קרה לה משהו הרבה יותר טוב - היא מצאה סיפורים מורכבים וסבוכים על בגידה של מסגרות, התעללות מינית בנערים, קשיי-פרנסה, קצרים בזוגיות ובעיקר על הורות מורכבת. כל אלו הצילו את "נשים בין קודש לחול" מהקלישאות הרגילות שמתעקשות לצוץ כמעט מכל סרט תיעודי על חרדים. אתם יודעים, אותם חשודים רגילים ממשפחת "יש המון דברים יפים בדת" ו"למה שלא תבואו לעשות שבת", שמנסים לחבב על החילונים את היהדות האדוקה ומצליחים בעיקר להמאיס אותה. כך ניצלה קלינסקי-אורן מסדרה שתציג את החרדים באור חיובי, ויצרה סדרה שהציגה את החרדים באור אנושי.
"נשים בין קודש לחול" היא לא סדרה מושלמת. נתחיל מזה שיותר הגיוני היה לקרוא לה "ילדים בין קודש לחול". משני הפרקים הראשונים ("לאה" ו"חווה") עולה תמונה ברורה של צאצאים חכמים יותר, נבונים יותר, ישירים יותר עם גלאי-בולשיט מחודדים הרבה יותר מההורים שלהם. מבחינתי כצופה עדיף היה להתמקד בדור הבא, הקטעים בכיכובם היו המוצלחים ביותר בשני המקרים.
הסגנון של קלינסקי-אורן, למרות שהוא משתמש בחומרי גלם שצולמו במשך תקופה ארוכה, לא יוצר עלילה סדורה או נרטיב אחיד. הוא מזכיר קצת סרטים צרפתיים - מספק תמונת מצב פיוטית על אנשים ומאפשר היכרות רוחבית. כשזה עובד, זה מצוין. כשזה לא - זה מייצר אדישות. אבל לפעמים המסר לא פחות חשוב מהמדיום, והשורה התחתונה היא שהחרדים שהסכימו שהמצלמה של קלינסקי-אורן תלווה אותם ברגעי השיא והשפל, פתחו דלת לקרבה גדולה לפחות על המסך הקטן.
