איגלז אוף דת' מטאל בישראל: אושר. נקודה

יש מילות גנאי בוטות מאוד כדי לתאר את מי שידע על ההופעה של איגלז אוף דת' מטאל אמש (א') בתל אביב, שקל לפקוד אותה ובסוף בחר להישאר בביתו ללא סיבה או תירוץ ראוי. אבל היות והפלטפורמה מחייבת את כותב שורות אלו להשאר מעונב במידת מה, רק נאמר שגם בלעדיהן ידע מועדון הבארבי נוכחות מרשימה, אנרגיות נדירות, זיעה, דיסטורשן ושאר קלישאות רוקנ'רול נפלאות. אלו התנקזו אמש לכדי מושג אחד, נזיל ואמורפי בלילות כתיקונם, אך כזה שהלילה קיבל צורה מוגדרת, ברורה ורועשת: קוראים לזה "אושר", וכמויות לא מבוקרות שלו התעופפו אמש בחלל מועדון ההופעות היחיד בארץ שהיה ערוך אליהן.

לא אובמה, חרמות תרבותיים או אפילו נשיכות עכבישים רדיואקטיביים טורקיים היו מונעים מהם להגיע לכאן בפתיחתו של קיץ זה. או לפחות כך אומר לנו ג'סי היוז, רוקסטאר פר אקסלנס אם אי פעם חזינו בכזה במחוזתינו, ברגע אחד מיני רבים של חנופה בריאה.

קוראים לזה אושר. איגלז אוף דת' מטאל (צילומים: ירון ברנר)

היוז הוא מנהיג הרכב שיכול ללמד לא מעט מוזיקאים שיעור בכריזמה, שליטה, הפעלה וריצוי קהל. זה, מצידו, השיב לו במטחים של אהבה ושאגות היסטריות. שהרי כך יעשה לאיש שקורא שקורא לג'וש הומי (סולן קווינז אוף דה סטון אייג' ושותף נפקד ב-EODM) "החבר הכי טוב שלי מגיל 12", ומוביל את אחד ההרכבים האחרונים שעוד יודעים לגרום לז'אנר הנכחד הזה שנקרא "רוקנ'רול", להישמע בועט ועדכני גם היום.

עוד בטרם פתחו עם "Bad Dream Mama" ניכר היה שהאיגלז מתבשמים באהבת ההמונים, לוחצים ידיים, מחבקים ומפזזים לצלילי פופ ניינטיזי שליווה את עלייתם לבמה. קשה להאשים אותם, לאור קבלת הפנים המפרגנת לה זכו, שלמעשה קבעה את הטון לערב כולו.

היוז, נער הפוסטר המקועקע של הרדנקיות, מעין גרסה מחוספסת של וולטר ווייט לו היה בוחר לצרוך בעצמו את החומר אותו רקח בכמויות, משלב בדיוק מושלם בין סליז קליפורני לג'נטלמניות דרומית. מהפה שלו, משפטים כמו "התאהבתי במקום הזה בשניה שנחתתי. מהרגע שראיתי את הבלונדינית עם העיניים הכחולות בביקורת הדרכונים", שנאמר רגע לפני הלהיט "Cherry Cola" - או "הייתי בכל העולם אבל הנשים שלכן, הולי שיט כמה שהן לוהטות", מתקבלות הפעם כמחמאות לכל דבר, ללא ציניות או ביקורת מגדרית.

ייתכן שזה בגלל הרגעים הללו בערב בהם הוא מבקש מכולנו לנופף לשלום לאמו שנמצאת איתו בשיחת פייס-טיים. ואולי דווקא בזכות ההיטמעות המרשימה של היוז בז'רגון התל אביבי, שכללה ביקור מהיר ערב לפני כן במועדון הכולי עלמא, נבירה מנדטורית במשחת החומוס ואפילו היכרות מקרוב עם משקה ה"טובי" - שלא יכול היה לבקש יחסי ציבור טובים יותר מאשר פרזנטור בדמות כוכב רוק אמריקאי שטוען להזיות פסיכדליות עם צריכתו.

בין "Heart On" ל-"Complexity" הטרי ("זה שיר חדש, אז סליחה אם אנחנו הולכים לחרבן אותו"), ברגעים שהפרידו את "So Easy" מ-"Stuck In The Metal", ז'אנר חבוט ומוספד לעייפה קם לתחייה ובעט בשיא הכוח בערכי עולם דיגיטלי וממוחשב, ממוחשב מדי. כשג'סי היוז מודה שמילות "Wannabe In L.A" לא מדויקות הערב ושתל אביב היא המקום להיות בו עכשיו, אין ברירה אלא להאמין לו. אחרת מה הטעם בכל המהומה, הקראוד סרפינג, הצעות הנישואין החד מיניות ותחרויות סולואי הגיטרה (בכיסוי עיניים!).

כמעט בלתי אפשרי היה להצביע על רגע שיא ספציפי בערב שנדמה היה כרכבת של רגעים כאלו, שזורים אחד בשני, אבל בסוף זה קרה. רגע לפני "I Want You So Hard", היוז מספר כי הבחירה לסיים את סיבוב ההופעות של הלהקה בישראל נבעה משיקולי חוסר יכולת של כל קהל אחר להתעלות על זה הישראלי. זה אולי נשמע נחמד, ולרגעים אף מרגיש מדויק, אך גם הוא מודה שמדובר במשפט שלפחות 15 אחוז ממנו בדיה. אבל הסיפור הבא, הוא מבטיח לנו, כולו 100 אחוז אמת מזוקקת.

"לפני שהגענו, קאק-סאקר בשם רוג'ר ווטרס שלח לי אימייל שמפציר בי לא לבוא לכאן", הוא אומר, וכצפוי - שמו של איש פינק פלויד גורר מהנוכחים קריאות בוז, שמתחלפות במהרה בשאגות אושר רמות המאיימות להעיף את גג הבארבי. זאת בחסות חלקו השני של המשפט, בו מכריז היוז: "עניתי לו בשתי מילים - פאק יו! אף פעם אל תשימו זין על מה שחארות חושבים עליכם". אם הקהל הישראלי לא היה מאוהב לפני כן, בשלב זה של הערב הכוכב שעל הבמה עם השפם והשלייקעס החזיק אותו בכף ידו.

כבר לא מעט זמן שקהילת הרוק הישראלית משוועת להופעה גדולה באמת. פגישת מחזור שתפגיש פרצופים מוכרים ואהבות ישנות כמו שעשו כאן ההופעות של איגי פופ וניין אינץ' ניילז ב-2007, פיית' נו מור ב-2009 או ג'יינז אדיקשן ב-2012. לפני שלוש שנים (ויום!) התקיימה באותו המקום בדיוק ההופעה של הבריאן ג'ונסטאון מאסאקר, ומאז כמעט ולא היו כאן ערבים כאלה, אירועים גדולים מסך ביצועיהם.

אם היתה בפניכם ברירה לראות הופעה אחת בקיץ הזה, כנראה שהייתם צריכים לבחור לראות במו עיניכם את איגלז אוף דת' מטאל, רק כדי להיזכר ולהבין שלרוקנ'רול אין גיל, תאריך תפוגה או סיום. הוא פשוט ממשיך להיות כאן למי שעוד רוצה בו, וברוב המקרים יצדיק את האמון שתתנו בו - לו רק תתנו בו.

"בחיים לא הייתי מחרים את המקום הזה!", צועק עלינו היוז ברגע של התרוממות רוח אותנטית, ומעניק לקהל למוד הביטולים והאכזבות את האישור שהוא לעתים כה זקוק לו. רוג'ר ווטרס באמת יכול ללכת להזדיין הלילה, ולפנות כבר את הבמה לרוקסטארים אמיתיים, הגיוניים ונטולי מניירות דמגוגיות, שיטיון או שגעון גדלות מביך. איפשהו בעולם הזה בזמן הקרוב, איש ג'ינג'י אחר מפאלם דסרט, עם אותם גינונים וראשי תיבות, ישמע על הערב הזה מהחבר הכי טוב שלו. אולי הוא יחייך, יהנהן בראשו ויחליט סופסוף שגם תורו לנסות. קווינז אוף דה סטון אייג' בישראל? דברים מוזרים יותר כבר קרו כאן.