"אנחנו מוזיקאים באמת, כמו דיפ פרפל"
רמי דוידוף, מי שיצר את הסדרה "אטלנטיקה" בהשראת להקתו, יודע היטב מה עשתה "תעשה לי ילד" למרסדס בנד. בגיל 34, עם חלום רוקנ'רול ותוכניות לפריצה גדולה, הוא מתנער מתדמית הבוגד של דמותו הטלוויזיונית ונזכר איך המנהל שלהם, אותו מגלם טל פרידמן, איים במזלג על מי שלא ישלם להופעה
"כשהייתי בן עשר אמרתי לאבא שלי 'אני רוצה שתקנה לי דיסק של אוזי'. הדליק אותי הקטע הזה שיש מישהו שקוראים לו אוזי אוסבורן ושהוא עושה כזו מוזיקה מגניבה. ראיתי את זה בתכנית 'מבט שני'. אז אבא שלי הלך ואמר למוכר בחנות התקליטים 'הבן שלי מחפש דיסק של אוזי', אז שאלו אותו בן כמה הבן שלו והוא ענה 'עשר'. אבא שלי חזר הביתה באותו היום עם דיסק של עוזי חיטמן. אף אחד לא חשב שילד יבקש דיסק של אוזי אוסבורן, עם שינייים של ערפד".
את הסיפור הבא שמעתם מפיו של רמי דוידוף, 34, שחקן, תסריטאי, וכפי שאולי כבר הבנתם - לפני הכל מוזיקאי. דוידוף, ששיחק בסרטים כמו "מישהו לרוץ איתו" וכתב יחד עם שגיא אזולאי את הסרט "הדילרים", עומד כבר שמונה שנים בראש להקת אטלנטיקה הירושלמית.
אם טרם התוועדתם לפעילותה המוזיקלית, כעת תוכלו לקבל הצצה אל הסיפורים האמיתיים שמאחורי הלהקה, בסדרת הטלוויזיה החדשה "אטלנטיקה" (ה', 22:15, ב-HOT3 ו-HOT VOD), שכתב רמי וביים יחד עם אחיו עודד דוידוף ("הכל דבש").
לפי הסדרה, אטלנטיקה היא להקת רוק ירושלמית מדשדשת, שחבריה לא ממש יודעים איך ומה צריך לעשות כדי להתקדם בעולם המוזיקה. למעשה, מדובר בחבורה די פתטית של מוזיקאים מוכשרים אך קלולסים במידת מה, שקורותיהם מעניינים הרבה יותר מהמוזיקה שלהם.
את הלהקה מנהיג בוזי (אלון חמאווי), שגורר איתו חברים כמו "צידקי" (שלומי קוריאט), חואן הגיטריסט (בני אלדר) וגיא המתופף (איש להקת "לוס כפרוס", אנדרי בר המוכר גם כ-MC גוגה). לעסק מצטרף צחי, בגילומו של הקומיקאי טל פרידמן, מדריך טיולים שמשבר אמצע החיים מביא אותו לעיסוק חדש כמנג'ר המסור, הטוטאלי ויש שיאמרו המופרע של הלהקה.
"הסדרה בעצם מספרת את הדרך המעניינת והלא קלה שעשינו בדרך לאלבום הראשון שלנו", הוא אומר. "החלטתי שהיו שם מספיק סיפורים טובים כדי שאכתוב עליהם סדרה, שגם תפרסם את הלהקה. היו שם כל כך הרבה סיפורים מצחיקים ומגניבים שהרגשתי שאני פשוט חייב לכתוב אותם".
בעצם רצית ש"אטלנטיקה" תעשה ללהקה שלך מה ש"תעשה לי ילד" עשתה למרסדס בנד.
"כן, יכול להיות. אבל זה יותר מזה, כי במקרה שלנו ממש מדובר בסיפורים האמיתיים של הלהקה. לפחות רובם. אלה דברים שעברנו באמת. השפה הירושלמית, המקומות, זה שאתה מופיע בבר, נותנים לך 600 שקל ואתה צריך להגיד תודה".
כמה אתה דומה לסולן בוזי, שמגלם אותך בסדרה? הוא יוצא שם קצת דושבג בוגדני.
"הרבה אנשים אומרים שהוא ממש דומה. זו הדמות שלי אבל בקיצוניות. נתתי לעצמי לעוף. אני אוהב להציג דמות כמו שהיא באמת, לא לנסות להתייפייף. הקטע הזה של הבחורות הוא לא נכון. היתה מישהי שעבדה בשגרירות כלשהי והיתה חברה שלי ואחריה היה לי עוד קשר. בסדרה כתבתי כאילו הייתי איתן במקביל, אבל זה לא באמת היה ככה. הקטע של הבגידות לא אמיתי".
ומה לגבי הדמות של טל פרידמן? באמת היה לכם מנג'ר בורדר ליין פסיכופט?
"היה לי מנג'ר שעליו מבוססת הדמות של פרידמן. הוא היה מורה להיסטוריה שלא הבין במוזיקה כל כך, אבל רצה מאוד להיכנס לתחום ולנו זה התאים. המנהל שלנו לא היה פסיכופט אבל היו לו מצבים של עצבנים כאלה. הוא היה מתעצבן בטירוף אם לא היו משלמים לנו כסף וכועס על הסכומים הזעומים. הוא באמת היה חוטף את הקריזה".
וכמו פרידמן בסדרה, גם הוא היה מסתבך ומסתובב עם מזלג ככלי נשק?
"הלכנו לאכול לפני איזו הופעה ומישהו מהלהקה העלה את האפשרות שאולי המנהל של המועדון לא ישלם לנו - וזה כולה 500 שקל, כן? ואז המנג'ר התעצבן ואמר 'אני רוצה לראות שהוא לא ייתן לי את הכסף'. אז הוא לקח מזלג שהיה שם על השולחן, ואמר 'אם הוא לא יתן לי את הכסף, אני לוקח את המזלג הזה ודוחף לו אותו לתוך העין. מה אתם חושבים? שבגלל שאני אשכנזי אני לא יכול לעשות את זה?'. עכשיו, אני לא לקחתי את זה בקטע של הבנאדם גזור, לך תדע מה הוא מסוגל לעשות. אמרתי לעצמי 'וואו איזה מנג'ר גאון. זה מנג'ר'".
ומה עם המזלג בעין?
"לא היה מזלג בעין כמובן, כי הוא בן אדם טוב. גם לצחי (דמותו של פרידמן, ע.פ) יש לב טוב. הדמות של צחי זה כמו ברוס וויליס ב'מת לחיות', שיעשה הכל בשביל המשימה. אטלנטיקה בשבילו זה הכל. חכה, עוד לא ראית מה קורה בסדרה. זה עוד כלום".
אבל המציאות, לפחות לפי דוידוף, מטורפת ומופרכת יותר מכל תסריט. אם להאמין לו, אטלטיקה הלהקה היא תופעה שרק מחכה לפרוץ ובגדול אל שמי המוזיקה הישראלית. לדבריו, מדבור בהרכב שאלבום הבכורה שלו "שוב בבוקר" מ-2009 הוליד כמה קלאסיקות, מתחזק כבר לא מעט שנים בסיס מעריצים אדוק, חורש במות בכל הארץ, אוכל, שותה, חי ונושם רוקנ'רול. אם יש משהו ברור מהשיחה עמו (ובהנחה שהוא לא מגלם דמות במהלך הראיון), דוידוף הוא ממש לא התסריטאי הציני המפוכח שחשבתי שאגלה, שבחר לתת ביטוי משעשע ואבסורדי לחוויותיו כמוזיקאי, בהבנה שמיק ג'אגר הוא כבר לא יהיה.
"כולנו מוזיקאים. זה אומר שאנחנו כל יום מנגנים", הוא אומר, ולרגעים לא נדמה ככותב בוגר בן 34 בדרכו אל פיצ'ר חדש, אלא כבן 20 שחולם על הצלחה מוזיקלית מטאורית ולא נותן למציאות לבלבל אותו. "יש לנו את רן שם טוב (איזבו) כמפיק של האלבום החדש, שיוצא ממש עם הסדרה. הופענו בפסטיבלים ענקיים, בעיר הבירה, לילה לבן, וגם פסטיבלים קטנים יותר. יש לנו את קהל שלנו שהוא מגניב ומחתרתי, קהל מגניב. כולנו מוזיקאים באמת. בקטע הזה אנחנו כמו דיפ פרפל".
אתה מונה לי רשימה יפה של הצלחות, אבל אתם לא שם מוכר בכל בית. זה לא שפרצתם עדיין.
"תראה, היו לנו הצלחות עם שירים מסוימים מהאלבום הראשון. נגיד 'בן המלך' נכנס לפסקול שסרט ואז שרו אותו ב'כוכב נולד' כמה פעמים. ההופעות שלנו מפוצצות, אם זה באברקסס, תיאטרון תמונע, לבונטין 7, רוטשילד 12. אנחנו מופיעים בבר גיורא מול חברים בהופעות לא מסחריות, זה בר הבית שלנו. הופעות הרצה. אנחנו באים ומפוצצים את המקום בכיף. היו לנו הרבה דברים מעניינים בקריירה שהם לא כמו בסדרה, שרואים אותם רק מדשדשים".
ועדיין, אחרי שמונה שנים אתם לא שם מוכר בכל בית.
"כי ככה זה עסקי המוזיקה, מה זאת אומרת. נגיד הדג נחש? אני מכיר אותם מלפני 20 שנה, עוד מהתקופה שהם היו מחלקים קלטות בשוק ואף אחד לא הכיר אותם. קלטות צהובות כאלה בצבע של בית"ר. אתה רוצה להיות מוזיקאי באמת, ולא איזה אייטם שבא ליום ושר איזה שיר. זו דרך חיים. זה אומר שאתה מתעסק בזה, לומד מוזיקה, מדבר עם מפיקים. יש לי מורים מ'רימון' שעד היום אני מתקשר להתייעץ איתם, אפילו סתם לדבר איתם על שירים של לד זפלין. זה עולם כזה שאתה חי בו. אני גאה בזה שאנחנו להקה שיש בה הרמוניה כבר כל כך הרבה זמן, כי בלי הרמוניה נתפרק. אנחנו לפעמים נוסעים לקיבוצים ולכל מיני ראיונות בחירג'אנה או טיזי לוח, ואנחנו כל הזמן ביחד. זה חייב להיות בוגר".
לא רק מדשדשים. "שולחן מעץ" מתוך האלבום החדש של אטלנטיקה
הזכרת את לד זפלין ודיפ פרפל. הרוק הוא ז'אנר די מוספד כבר לא מעט זמן. לא פשוט להיות להקת רוק היום.
"זה ככה בעיקר בארץ. הייתי בברזיל לא מזמן ושם הם יותר אוהבים רוק. בישראל הרוק קצת נדחק לשוליים וזה חבל לדעתי. עכשיו, האלבום הראשון שלנו באמת יותר רוק קלאסי כזה, אבל עכשיו האלבום השני שלנו זה רוק קצת יותר מודרני, עם ההפקה של רן".
אתה רואה את עצמך מפסיק לנסות בשלב מסוים, אם לא תצליחו כמו שאתה מדמיין.
"אין דבר כזה. אני מוזיקאי וגם תמיד הייתי מוזיקאי. תמיד. אין כזה דבר. מוזיקאי אמיתי לא יכול בכלל לחשוב על זה שהוא לא יתעסק בזה ולא יופיע. תסתכל על בוב דילן או מיק ג'אגר. זה טבוע בנו, אלה החיים שלנו. חוץ מזה, אנחנו כן מצליחים בזה. אולי לא ברמה של להקה ענקית, אבל אנחנו מקבלים פידבק חיובי מהקהל. אחרת זה היה מאוד קשה ולא היתה סיבה להמשיך. אני מקווה שעם האלבום הזה וסיבוב ההופעות החדש אנחנו נרחיב את הקהל שלנו. אני מאמין שהסדרה תהיה להיט ושהאלבום החדש שלנו הוא יצירת מופת".
