לכתוב אמנות במכחול: ספרים על הסכין
איך אפשר לכתוב דבר גדול כ"תולדות האמנות"? כל סופר כותב את סיפורו האמנותי כדי להסביר את חייו, ובעיקר כדי להגן על עצמו. יוסי וקסמן עבר לכפר האמנים כדי לכתוב את שלו, ושם הוא מצא גם חמישה ספרים שהעניקו לו השראה. מתיאטרון יווני, למחזה שבתאי - ואפילו עד לקיבוץ
איך אפשר לכתוב את תולדות האמנות אחרת, באופן שאינו כמו זה המסורתי, האקדמי, המתבקש אולי? ואיך אפשר שלא, בעצם? לדעתי יש מיליוני נרטיבים של תולדות האמנות, כמספר האמנים החיים ושחיו עלי אדמות.
וזה נכון לא רק לאמנות, אלא גם לחיים עצמם. כל אחד מאיתנו כותב את ההיסטוריה - של עצמו, של משפחתו, של הקהילה שלו, של העם והאדמה שלו. יצר הדמיון של האדם, שהוא ייחודי כנראה לבני אנוש, מספר וכותב וממציא את עצמו, כדי להסביר לו את חייו, ובעיקר: כדי להגן על עצמו.
כסופר אני תמיד כותב את עצמי. לפעמים אפילו "כותב את עצמי לדעת". אולי מפני שאני מאותם סופרים שאינם כותבים אלא את חייהם. לא פעם שואלים אותי אם הספר שלי הוא רומן מפתח, ואם כל מה שכתבתי נכון. ואני תמיד עונה שהכל נכון והאמת לאמיתה, ושהכל לא נכון ושזהו שקר מוחלט. כי ככה הם החיים שלנו, הם אינם אלא מה שאנחנו מספרים לעצמנו וממציאים לעצמנו, ולפעמים קורה שהסיפור שלנו מתנגש בסיפורים - או בהמצאות - של אנשים אחרים.
לפני שמונה שנים עברתי לגור בכפר האמנים עין הוד, ואני שבתי לצייר לאחר תקופה ארוכה שבה לא נגעתי במכחול. וכך יצא שגמגומי הציור הראשונים שלי נעשו בצל אותם אמנים שחיו - ושחלקם עוד חיים - בכפר הזה. וככה, לאחר שתיקה ספרותית ארוכה מצאתי את עצמי כותב מעין תולדות אמנות אלטרנטיביים, שאינם אלא התולדות שלי, אבל גם התולדות שאולי אמצתי לי.
כפר האמנים הזה, שיושב על חורבותיו של כפר ערבי נטוש על הכרמל, העמיד לי מעין מראה מחדדת, אולי עקומה, לסיפור הפרטי שלי כאמן, אבל גם לסיפור הארץ. וכך יצא שברומן החדש שלי, "תולדות האמנות", אני מספר לא רק על השוליים הנידחים של עולם האמנות, או על ההשלמה עם הידיעה על אפסותם וזמניותם של היוצרים ויצירתם, אלא גם על ההבנה שאנחנו חיים באוטופיה שלא הצליחה ממש להגשים את עצמה, מפני שלאוטופיות - כמו המרקסיזם או הציונות למשל - אין ילדים ואין שכנים ואין יצרים או תשוקות. מכאן שבחרתי חמישה ספרים שהשפיעו עלי בעת הכתיבה, ומדברים בדיוק על הנושאים האלה:
"האמא של הכלב", מאת פאוולוס מאטסיס
רוביני-רראו, שחקנית תיאטרון יוונייה ליגה זי"ן (ככה כתוב על גב הספר) מספרת את קורותיה, אסונותיה, תשוקותיה ואשליותיה. אבל שלא תטעו, רראו הזאת מודעת לגמרי לדברים, ואינה שוגה כלל באשליות. היא יודעת שאינה שחקנית "טובה", היא יודעת גם שחייה אינם אלא סוג של התפכחות אחת מתמשכת מאותו חלום ילדותי - להיות שחקנית נחשבת, ובעיקר - אשה נחשבת.
בהומור ובציניות היא מספרת את קורותיה, שאינם אלא סוג של מראה עקומה לקורותיה של יוון, עוד מהתקופה המלוכנית ועד ימינו. והדברים אקטואליים במיוחד היום, לאור מצבה העגום של יוון. רראו הזאת אוהבת-שונאת את מולדתה, ללא ספק: "ב-26 היתה הפרימיירה, רשמתי ניצחון פרטי בתור בת של יתומה, וב-28 פרצה המלחמה, כאילו עשו לי סבוטאז'… הלכו ההופעות, הקריירה נקטעה זמנית. העם היווני מצא זמן להגיד את ה'לא' הארור שלו כדי לקלקל לי. בסופו של דבר המולדת קודמת, למרות שהיא בלתי נראית".
"הביתה", מאת אסף ענברי
אם מדברים על אוטופיות שלא ממש הצליחו להתגשם לאורך זמן, הקיבוץ הוא ללא ספק המודל הישראלי המוצלח לאחת כזו שכן הצליחה לשרוד מעבר למאה ה-20. כמעט. 'הביתה' הוא סיפורו של קיבוץ מלידתו עד מותו. סיפורם של אנשים שעזבו את ביתם הטבעי כדי להגיע אל ביתם האוטופי. הם נטשו את הוריהם, את שפתם ואת אמא רוסיה למען ארץ משלהם, וניסו להיפטר מהכמיהה האנושית למשפחה, לפרטיות ולרכוש, כדי ליצור חברה טובה יותר על פי הבנתם. חלקם - למזלם - אף השכילו למות לפני שמפעל חייהם התנפץ.
וככה כותב אסף ענברי בשברון לב: "בתוך כך החליטו קברניטי הקיבוץ להרוס את גן ההנצחה ולהקים על שטחו שלושה מבני תרבות. דחפורים מחקו את בית אליק… רוב האורנים שניטעו לזכר הנופלים נעקרו… על ראש גבעת האמפיתיאטרון הורם ביתן המסריט וטויח בשפריץ…" אם יצירה אמנותית היא לרוב של אדם אחד, הרי שיצירה אוטופית היא לרוב של חברה שלמה, אבל בשני המקרים טעונה היצירה בתשוקתם, בשאיפותיהם ובאשליותיהם של יוצריה.
"הפסנתרנית", מאת אלפרידה ילינק
אריקה קוהוט "היתה יכולה - עם הכישורים שלה - להפוך בקלי-קלות לפסנתרנית בקנה מידה לאומי, אילו רק הפקידו אותה בידיים שלי, בידיים של האמא שלה!" ככה גורסת האם המסרסת שהפכה את בתה לשפחתה, לשפחה של המוזיקה, שבזמנה הפנוי היא משתעבדת גם לפורנו קשה.
את תסכוליה האמנותיים מוציאה אריקה על תלמידיה (לאחת מהן אף העזה ותחבה שברי זכוכית בכיס מעילה, וזו נחתכה ולא יכלה להשתתף ברסיטל השנתי), על אמה ועל תלמיד שלה שמתאהב בה. אריקה המתוסכלת, המודעת להיותה אמנית בינונית, ואולי גם אדם בינוני, בוחרת להרוס לעצמה את חייה, ובמקום שתעניק אהבה לתלמיד המאהב, היא מציעה לו רק את גופה.
"פאטי דיפוזיה", פדרו אלמודובר
כוכבת הפורנו האלמודוברית אינה אלא היוצרת והיצירה בעצמה, שניים שהתאחדו בדמותה של הגברת, שלדעתי מסמלת לא רק את עצמה, אלא גם את תקופתה של תנועת ה"מובידה" הספרדית, זו שפרחה לאחר מותו של הרודן פרנקו. וככה הגברת כותבת על עצמה בעזרתו של אחד האמנים היותר אהובים עלי:
"קוראים לי פאטי דיפוזיה, ואני שייכת לסוג הנשים שהן גיבורות התקופה שבה הן חיות. המקצוע שלי?
סמל מין בינלאומי, או כוכבת פורנו בינלאומית, איך שתרצו לקרוא לזה... בתפקידים הארוטיים שלי, אומרים המבקרים המומחים, יש משהו שהופך אותי לאחת ויחידה... משהו מאוד יפה שאמר לי אלפונסו סאנצ'ס: כשאני מבצעת מציצה, הצופה מתרכז רק בהבעה של העיניים שלי, ושל הפה שלי. וזה בגלל שאני קודם כל שחקנית, ולא יעזור כלום. ולמה להסתיר את זה? אני אגיד יותר מזה: לא רק שיש לי גוף שמטריף גברים, יש לי גם שכל". ונראה מי יעז לסתור אותה. בטח שלא אני.
"הקוקסינלים", מאת ננו שבתאי
אצל החברה הכי טובה שלי, ננו שבתאי, צלו של האב (המשורר ומתרגם הקלאסיקות היווניות, אהרן שבתאי) הוא לא פעם חלק אינהרנטי מיצירתה. אלא שננו מוכשרת כל כך, עד שהיא יודעת לעשות מזה מטעמים אמנותיים של ממש. במחזה שכתבה היא מתפרעת על המוטיב הזה, ובתוך כך יוצרת דיאלוג עם עולם האמנות, ובעיקר עם הקלאסיקות היווניות. האב, שהוא גם אביה הטבעי וגם אביה האמנותי, לא מבדיל בין האמנות לחיים ופוסל מראש חתנים ש"אינם קוראים ספרים".
ולננו, שהיא גם היוצרת וגם גיבורת המחזה, לא נותר אלא לרדת, בייאושה, אל השאול של הדס. אולי כדי להסביר לאביה (שאף הוא יורד בעקבותיה, על מנת להצילה מ"גיהינום הגברים המתעתעים"), שזה לא מספיק "לקרוא ספרים", אלא גם - ובעיקר - להבין מה זאת אהבה אמתית, אהבה של גבר. ובכך מפריכה את כל האמנות כולה במחי אהבה אחת. אני עוד ממתין לאחד התיאטראות הגדולים שיעלו את ההצגה הזו, הרוויה באמנות ובתשוקה לאמנות, על הבמה.
ספרו של יוסי וקסמן, "תולדות האמנות", ראה אור לאחרונה בהוצאת "חרגול".
לפנייה לכתב/ת 
