האנשים שלא יצפו בנו בתיאטרון
"תיאטרון זכרונות" - הצגה לחולי אלצהיימר של תלמידי בית צבי: "דבר מהפעילות הקהילתית שלנו, לא הכין אותנו לפעילות בפרויקט הזה, שבו כל ניואנס קטן הופך משמעותי למי שעבור הזיכרונות שלהם שימשנו פה, צורה ודמיון והם שימשו לנו עדות חיה לנתינה מסוג אחר ושונה ממה שהכרנו וידענו"
במהלך שנת הלימודים הנוכחית בבית צבי, השתתפנו במספר פעילויות של התנדבות בקהילה במסגרת מחלקת חינוך וקהילה. כשכשהגענו למרכז לחולי אלצהיימר שברמת גן, ידענו לקראת מה אנו הולכים, אך הפרויקט "תיאטרון זכרונות" שנבנה בשיתוף הפעולה של בית צבי, לבין ד"ר איילת דסה במרכז לחולי אלצהיימר בר"ג, הפך למשמעותי מעבר למה שיכולנו לדמיין.
התחלנו את הפרוייקט לאחר הכנה והסבר על נושא המחקר שעשתה ד"ר דסה, ממנו עלה כי חולי אלצהיימר מגיבים לצלילים מוזיקליים מפס הקול של עברם באופן כזה שמשפר את החוויה הרגשית שלהם. אנחנו, כשחקנים, נדרשנו לחבר יחד צליל, תנועה וטקסט מומחז לכדי סיפור אישי ואנושי של מי שנמצא מולנו ויושב אתנו בחדר החזרות. אותם שותפים לעשייה, שבשונה מהקהל שלנו, מצב הזיכרון שלהם מעומעם, פגיע וחלש.
דבר מהפעילות הקהילתית שלנו, לא הכין אותנו לפעילות בפרויקט הזה, שבו כל ניואנס קטן הופך משמעותי למי שעבור הזיכרונות שלהם שימשנו פה, צורה ודמיון והם שימשו לנו עדות חיה לנתינה מסוג אחר ושונה ממה שהכרנו וידענו.
תחילה הייתה לנו פגישת היכרות עם ד"ר דסה ובמסגרתה למדנו על מחלת האלצהיימר, שאלנו שאלות ונערכנו לקראת המפגש עם החולים. ההכנה כללה גם מעין דמיון מודרך, בו כל אחד מאיתנו הפך להיות זקן כזה או אחר. בהמשך התהליך ד"ר דסה השתמשה בכלי של דמיון מודרך, במטרה לבחור את הזוגות שיעבדו יחדיו, סטודנט ומטופל, לפי אופי הזקן שאנו יצרנו במוחנו (היה מדהים לראות את הדמיון וההתאמה המדויקת!)
במפגש השני הכרנו את הדיירים, חולי האלצהיימר בפעם הראשונה. ההכרות הראשונית היתה קצת מביכה וכולנו חששנו לדבר או להגיד משהו, שמא נבלבל אותם. גם המפגש הזה נעשה במטרה שנצליח להכיר אחד את השני ולהתחבר.
המפגש בשלישי היה חוצה גבולות: הגענו עם נושא מוכן מראש עליו עבדנו מבעוד מועד (סיפור על הבעל שם טוב). עשינו הצגה של הסיפור והחולים היו מרותקים. במהלך העבודה נזכר אחד הדיירים במאפייה שכנראה הייתה בבעלות אביו ואנחנו זרמנו עם הזיכרון והתחלנו לדמות את החדר למאפייה בשיתוף פעולה עם הדיירים. לאחר מכן לדייר נוסף עלה זיכרון והוא דיבר על ערב יום השישי בו נהג אביו לקדש את השבת, אז הפכנו את הסיטואציה לערב יום שישי. המפגש הזה היה הכי משמעותי בעיניי מכיוון שכל חולי האלצהיימר שהשתתפו בפרויקט, היו שותפים ואנחנו באמת הצלחנו להוציא מהם זיכרונות חבויים ולהציג להם אותם.
המפגשים הרביעי והחמישי היו גם הם מאוד מיוחדים, נערכנו עם רעיונות מבעוד מועד: במפגש הרביעי התחפשנו לפלמ"חניקים ובחמישי עשינו מעין ליל סדר קטן וקראנו בהגדה. בשני המפגשים הללו הרגשתי שהעלנו זיכרונות מעטים. אבל צריך לזכור שפעמים רבות, הדינמיקה תלויה במצבם הבריאותי של הדיירים, עניין שעליו אין לנו שליטה.
הרגשתי שזו הייתה ממש טעימה קטנטנה ממה שאפשר להשיג וליישם משיתוף הפעולה הזה. הפרוייקט הזה ייחודי מאוד ויכול להניב פירות, וחשוב לקיים אותו לאורך זמן, יחד עם סטודנטים שיצליחו לשאת את גודל המשימה וחשיבותה על כתפיהם. זה לא פשוט לעבור בין המחלקות כי לעיתים קרובות, המראות לא פשוטים לצפייה.
כנכדה לסבא שבתחילת מחלת האלצהיימר, ההשתתפות בפרויקט היתה מרגשת ומורכבת מאוד. מצד אחד, שמחתי לראות כי למרות מצבם הבריאותי, חולי האלצהיימר הם עדיין אנשים שמחים והם זוכרים דברים שלא תמיד ניתן להסביר. לצופה מהצד זה נראה לא הגיוני, כמו מילים לשירים שכולנו כבר שכחנו. מצד שני, באופן אישי היה לי קשה מאוד לראות את תוצאות המחלה. המחשבה שסבא שלי יגיע למצב הזה, היתה מחשבה עצובה. ניסיתי להתרכז רק בצד החיובי של הפעילות שלנו ולהתנתק מהחלק השלילי, אבל לא תמיד הצלחתי.
לסיכום, אני חושבת כי השיתוף פעולה של בית צבי עם במרכז רמת גן לאלצהיימר הוא חד פעמי וייחודי, באפשרותו להביא תוצאות מדהימות לדיירים ולסטודנטים גם יחד.
אני מודה על ההזדמנות המופלאה להיות חלק מהפעילות המיוחדת הזו.
הכותבת היא סטודנטית שנה א' בבית צבי
לפנייה לכתב/ת 
