מהו המקום הכי טוב בעולם? האם אלה הארץ או הבית בהם נולד האדם, או מקום אחר, בו כלל לא ביקר אך הוא מושא חלומו? אולי ההגדרה אינה פיזית, אלא קשורה למצב בו מרגיש האדם הכי נוח?

בשאלות האלה, של שייכות, זהות ובית עוסק קובץ הסיפורים "The best place on earth", שזיכה את המחברת שלו, איילת צברי, בפרס סמי רוהר לספרות יהודית. השופטים ציינו בהחלטתם שהם מנבאים לה עתיד מזהיר, והעניקו פרס נדיב בסך מאה אלף דולר.

עם הפרס הזה, עם הצלחת הספר בקנדה, עם חוזה לשני ספרים נוספים בהוצאה הגדולה בעולם ״ראנדום האוס״ ומקום של כבוד ברשימת הסופרים המבטיחים של ה-CBC, צברי עדיין מתקשה לעכל את ההצלחה.

״לא נראה לי שאגיד שעשיתי את זה בשלב כל כך מוקדם״, היא אומרת, ״הכל מאוד חלומי ואני מלאת תודה ונמצאת בסוג של השתאות יומיומית מכל מה שקורה. בן זוגי אמר לי: ‘אני עדיין לא מאמין שזכית!’, ועניתי לו שאני עדיין לא מאמינה שהייתי מועמדת. הפרס שינה את כל החיים האישיים והקריירה שלי, ובזכות הסכום הנאה אני יכולה להרשות לעצמי להפסיק לעבוד בכל מיני עבודות מהצד ולהתמקד בכתיבה. אני שאפתנית שיקראו אותי כמה שיותר. בת׳כלס זו המטרה. לא הפרסי או הטפיחה על השכם, אלא ההגעה ליותר קוראים. זה דחף שאי אפשר אולי להסביר, אבל אני לא כותבת למגירה אלא כדי להיקרא״.

נראה ששלב חשוב בשביל צברי, שמוזמנת כעת להרצאות ומחלקת חתימות, הוא ההכרה בה בבית בפתח תקווה, שם גדלה יחד עם עוד חמישה אחים. ״המשפחה תמיד תמכה, אבל היה ריחוק בכך שהספר התפרסם בארץ אחרת. הם לא הצליחו לחוות אותי כסופרת. באמריקה הופעתי, הקראתי והתראיינתי, אבל הרוב נעלם מעיניהם. פתאום כשהגיע הפרס, הגיעה ההכרה, וזה מאוד ריגש, כי את תמיד רוצה את הגושפנקא מהבית. ועד הספרים היהודי הזמין את המשפחה שלי לניו יורק לטקס. אמא שלי ישבה בקהל, זה היה לא ייאומן. הרבה דמעות נשפכו, מלודרמה ישראלית במיטבה״.

אז בעצם פרס ישראלי לספרות הוא החלום שלך?

״לא... ברור שפרס ספיר הוא הישג מדהים לסופר ישראלי, ויש בי חלק קטן שתוהה מה היה קורה אם הייתי נשארת בארץ וכותבת בעברית. אבל המציאות היא שאני חיה בחו״ל וכותבת באנגלית, אז התאמתי את החלומות והשאיפות למציאות הזאת”.

את חושפת סיפורים אישיים על המשפחה, וזה עוד לפני שהתפרסם ספר הזכרונות, שאת שוקדת על כתיבתו. איך הם מרגישים עם זה?

״סך הכל זאת סיפורת. הנושאים שאני כותבת עליהם הם אוטוביוגרפיים ויש תמיד אנקדטות, חלקיקים של אמת... בגלל שהספר נכתב באנגלית נהניתי מסוג של אנונימיות מבורכת, שעזרה לי לכתוב. עכשיו כשהספר מתורגם לעברית ויפורסם ב״עם עובד״ בשנה הקרובה, דברים ישתנו. עם ספר הזכרונות היו לי קצת חששות. גם בגלל שספר שני זה לא כמו ספר ראשון, שכותבים בוואקום, בלי בכלל לחשוב על להתפרסם. אין לי כבר את הפריבילגיה הזאת של לכתוב בכזה חופש. אבל דיברתי עם האחים שלי, עליהם אני חייבת לכתוב לפעמים, והם אמרו שהם סומכים עליי במאה אחוז. זה היה מרגיע ומחמם לב״.

הרצון להגיע לכמה שיותר אנשים נשמע כמו משהו שיכול לגרום לפשרות.

״ניסיתי פעם להתפשר - כשהגעתי לקנדה, ניסיתי לכתוב יותר ״קנדי״. לקחתי כל מיני קורסים, עקבתי אחרי חוקים וכללים בספרטניות מוגזמת והייתי אומללה. איבדתי את הקול שלי ואת האמת שלי, וממש רציתי לוותר. התחלתי מחדש בזכות מורה שעזרה לי לשחרר. אני לא מסוגלת להתפשר על איכות. אני המבקרת הכי מחמירה של עצמי וכותבת בין מיליון לביליון גרסאות. אז אני לא אכתוב את ׳חמישים גוונים של אפור׳ למרות הכסף״.

״כל הזמן. כשאני יורה את זה לחלל האוויר אגיד לך שאני ישראלית. אבל אני מרגישה שאני סופרת קנדית, כי גדלתי כאן כסופרת. כן מרגישה שהזהות המזרחית והתימנית שלי חשובות לי מאוד כי משם באתי. הרחקתי את עצמי במשך כמה שנים, ועכשיו אני מתקרבת למקום הזה שוב. בשנות הנעורים לא רוצים להזדהות עם הגלותיות של הסבים והסבתות, עם הריח המוזר והשפה המשונה. למזרחים ולתימניים היה רצון להיות אחרים. היתה תחושה שעדיף, למשל, שלא לדבר ב-ח׳ ו-ע׳. בחירה שלא הייתי מודעת לה, כמובן, מה אני אוכלת ואיזו מוזיקה אני שומעת״.

״כשגרתי בוואנקובר, שהיא עיר די לבנה עם מיעוטים הודים וסינים, עבדתי במסעדה לבנונית. הרגשתי יוצאת דופן בעיר, אבל במסעדה הלבנונית הרגשתי בבית. האוכל המזרחי הרגיש לי ישראלי, אבל גם משהו בזהות הערבית התפתח אצלי. היו לבנונים ועיראקים וישראלים, מין מזרח תיכון חדש, והיינו מוזמנים אליו, וזה היה מדהים. פתאום התחלתי לחשוב על סבתא שלי, על השפה שדיברה ועל המוזיקה. התחלתי לקחת שיעורי ערבית ולקרוא דברים על המזרח התיכון״.

“אני מרגישה סופרת קנדית”. צברי צילום: אלסין דוידי

גזרת על עצמך ״גלות מבחירה״, כמו שאת קוראת לזה, של מגורים בקנדה.

״סוג של בריחה. זה כמו לצאת מהבית ואז להתבאס כשאת חוזרת ומגלה שאף אחד לא התקשר אלייך. אני עזבתי, ואז הרגשתי עזובה. אני הצבתי את עצמי במקום הזה, אבל זה לא מפחית את הכאב. יותר מזה, גזרתי על עצמי בחירה של אף פעם לא להחליט. אני מסתובבת עם חברים שהם לא בהכרח ישראלים. המקום עצמו, שבו הילדות שלך התרחשה, הריח, התחושה של האוויר שלו על הגוף שלך זה לא משהו שאת פתאום יכולה לשים בבניין שלך״.

״לקח לי כמה שנים טובות, במהלכן לא כתבתי בכלל. לא ידעתי ממש איך לבטא את עצמי, והיו המון פחד ומחסומים. הייתי צריכה כמה שנים של לחיות, לאסוף חוויות ודברים לכתוב עליהם. התחלתי עם דברים קצרצרים באנגלית, ופתאום היה משהו מרגש בחידוש הזה. התפתח שם רומן מסעיר, חוויה שדומה למעבר לארץ חדשה, את יכולה פתאום להיות מישהי אחרת. הייתי צריכה לספר את הסיפור בפחות מילים, כי אוצר המילים לא היה עשיר מספיק״.

״הייתי עכשיו באיטליה עם הספר ופתאום כל מיני איטלקים הביעו דעות ושאלו שאלות. האם דמיינתי שזה יהיה הקהל שלי? לא! ממש לא. אנשים שאוהבים סיפורים קצרים, שאוהבים סיפורת, שאוהבים ספרים שמדברים על מדינות אחרות... טוב, נשמע שאני מדברת על עצמי...״.

״זה ספר על בני אדם. סיפורת נותנת לנו להכיר דמויות ומקומות אחרים, ולהבין שבעצם בבסיסנו כולנו אותו דבר ולהרגיש הזדהות. זאת אחת הסיבות שכתבתי, רציתי להגיד להם: ״אתם רואים ישראל מסויימת שמשתקפת לכם דרך מסכי הטלוויזיה, ובאמת זו מדינה שנמצאת במלחמה כמעט תמידית, אבל זה רק חלק ממנה״. כנגד הקונפליקט שמתי את הדמויות שחוות דברים אוניברסליים כמו סיפורי אהבה, אבדן ודינמיקה של משפחה, ככה שבעצם הקונפליקט הוא מאחור, מעין דמות שקטה, לא המרכז של הספר. אז זה מסבך את מה שאנשים חושבים על ישראל, כי הסטריאוטיפ על המדינה הוא חלקי. זה לא שהוא לא נכון, הוא פשוט חלקי״.

״אני הרבה מהדמויות. בעצם בכולן בדרך זו או אחרת. הסיפור הכי אוטוביוגרפי שלי מספר על ילדה שאיבדה את אבא שלה במלחמת לבנון. עדיין לא אני, ורק חלק מהדברים שקורים שם קרו לי, אבל גם אני איבדתי את אבא שלי בתקופת מלחמת לבנון. בכל אופן, קשה לבחור בדמות אחת... כולן היו ילדיי. אני חוזרת המון לאבא שלי בספר הזכרונות, ויש הרבה אבדן בסיפורים שאני כותבת. רבים מהאבות בסיפורים שלי אינם, ויש סוג של כמיהה למשהו שאיננו. זה משהו שכנראה מאוד מפרה את היצירה, והכתיבה מאפשרת הקלה, אבל זה לא נגמר״.