קיץ על החוף? מציאות שתהפוך לחלום

בואו נדבר על חנייה - מי שסבור שמדובר בבעיה של תל-אביבים צעירים ובליינים אז שייצא מהפייסבוק ויתעדכן בחיים האמיתיים, כי יש דברים שלא נכתבים על הקיר ולצערי גם לא תופסים כותרות בחדשות. כך כדי ליהנות מפיסת אדמה אחרת שנקראת - חוף - אנחנו נאלצים לשלם במקרה הטוב רק על חנייה ובמקרה הפחות טוב - כפול: גם חניה וגם מחיר כניסה. ממש כמו במאבק הגז האחרון, נראה שמישהו שם למעלה שכח שמדובר במשאב טבע שכולנו רשאים ליהנות ממנו, רק שהפעם לא מדובר ביצחק תשובה, אלא במי שאנחנו בחרנו - ראשי ערים ומועצות,  שמסתמכים על כך שנושאים מוניציפליים לא תופסים כותרות.

כשמשפחה רוצה לצאת היום לבלות בחוף הים היא לוקחת אתה חוץ מהילדים גם,מגבות, אוכל, משחקים ובקיצור - את הבית על הגב. אנחנו כבר הבנו שארטיק יעלה לנו לכל הפחות 10 שקלים ואפילו כבר למדנו להביא מהבית שמשיות וכיסאות, אבל מה לעשות - כדי שנוכל להכיל את כל הטוב הזה נצטרך לשאת אותו על כפיים, או לפחות במכונית שלנו. צעירים כמוני יכולים לקחת מגבת ופשוט לנסוע באוטובוס, אבל מעטות המשפחות שיוותרו על המכונית שלהם בדרך לבילוי- לים. למעשה אנחנו שווים - אני והם מוצאים את עצמנו, אם בדרך לשופינג, לבר, לסרט, לתערוכה, לארוחה טובה או לים באותו מצב: על חניה נצטרך לשלם.

כך מצאו את עצמם תושבי אזור קיסריה שבסך הכול רצו ליהנות מחוף הקשתות. הם נאלצים לשלם עשרות שקלים בכל פעם שיירצו לצאת להשתכשך קצת במים, אבל הם בחרו שלא לטמון את ראשם בחול, הגיעו יום יום לאותה חניה, בלי רכב, אבל עם הרבה נחישות, מצוידים בשלטים עטורי סיסמאות  -"הדגים שותקים- אנחנו לא" ו"הים הוא של כולם". במקביל עתרו לבית המשפט שהחליט לבסוף להעניק צו למועצה האזורית חוף כרמל שאוסר עליה לגבות כסף עבור חניה בחוף. רק תושבי המועצה אזורית כרמל יכלו עד אותה עת ליהנות מהכניסה אליו - חינם, בזמן שתושבי היישובים הסמוכים, ובכלל כל מי שרוצה ליהנות ממנו שלמו ממירב כספם, ובכך התשלום עבור חניה נתפס למעשה ככרטיס הכניסה לחוף.

הייתה זו ח"כ תמר זנדברג שבעזרת עמותת "אדם טבע ודין" קידמה הצעת חוק שתבטיח גישה חופשית לחופים, כזו שלא תעשה הבחנה בין תשלום עבור חניה, לכרטיס כניסה לחוף הים, כי היא השכילה להבין שגם אם אנחנו דוגלים בתחבורה ציבורית, הרי שבימנו חניה היא כרטיס כניסה לחוף הים ושאין שום סיבה שנצטרך לשלם על מה שהחלטנו לחסוך כשבחרנו לא ללכת לקאנטרי ולבריכה. אך לצערנו, אלו עדיין לא הצליחו לשים סוף למחדל וההצעה נותרה בעינה ורק עתירות מסוג זה של תושבי הצפון בחוף הקשתות מאושרות - שיטת "כל מקרה לגופו" עובדת, אבל לא שמה סוף לפרצה בחוף, סליחה - בחוק.

לפני שבועיים הייתי בסוף שבוע רגוע בים המלח, הנוף שנשקף ממפרסת המלון בחדרי היה מרהיב, ההרים המתנקזים איכשהו אל תוך הים נתפסו בעיני כתופעת טבע שרק אני עדה לה, עד שבין רגע החלטתי לרדת מהחדר למקום הנמוך ביותר בעולם. למטה נחרדו עיניי, במרחק פסיעות אחדות מהים יש יתדות ומוטות ברזל וכלי חפירה - "זהירות: כאן בונים", ציין השלט. את הדרך אל הים הייתי צריכה לעבור דרך שביל לא ברור, כשאחרים אף חצו גדרי תיל. אני ששמחתי שמיניבוס לקח אותי אל החוף, כי המלון נמצא במרחק 5 פסיעות ממנו ולא עליו, גיליתי שמלון ואיך לא - מתחם חנייה במימדי ענק, עוד יותר מגודלו של המלון ייבנה על חשבון אחד מפלאי הטבע המפוארים בעולם. בזמן שאני צפה במי הים לא הפסיקה להטריד אותי המחשבה על מי שכבר לא יספיק ליהנות מהחוף הזה.

זה סיפורה לא רק של כל משפחה בישראל, זה סיפורם של חופי ארצנו שלצערנו לא יכולים לדבר אלינו, אנחנו כאן כדי לזעוק את זעקתם - שהיא זעקתנו, זה כדור הארץ שלנו - לא יכול להיות שכל מעט הטבע שעוד נשאר ממנו ושאין בן אדם אחד בעולם שלא מתחבר אליו -פשוט לא יהיה פה, ואם יהיה פה - אז לא נוכל ליהנות ממנו כי מחירי הכניסה ירקיעו שחקים, וגורדי שחקים ומשטחי חניות ימנעו מאתנו את הכניסה אליו - חינם.

אני מתגעגעת לימים ההם, מבלי לדעת אפילו איך הם היו, שפשוט יכולנו לפרוש מגבת או פשוט לשבת על החול החם מבלי לדאוג לדרך עד שנגיע אליו. אם ממשלת ישראל לא תעביר חוקים נוסח זה של ח"כ זנדברג לקידום גישה חופשית לחופים, אם לא תקדם את התיקון לחוק החופים זה שימנע בנייה של תוכניות שאושרו לפני עשורים ופתאום קמו לתחייה, ללא כל בדיקה. אנחנו נתגעגע לימים ההם, אבל הילדים שלנו בכלל לא יכירו מציאות אחרת, וכמו שהם משלמים לקאנטרי אנחנו והם נשלם לא רק 100 שקל עבור כניסה וחניה, אלא נשלם מחיר כבד על כך שעמדנו מנגד ולא קמנו, כפי שעשו התושבים למרגלות חוף הקשתות ובסטייל "מגמה ירוקה" -אמרנו - לא עוד. חובתנו היא לדרוש מנבחרנו לעבוד בשבילנו, לצאת לחופים, להחליף את המטקות בשלטים ולצעוק עד שיעבור התיקון לחוק החופים.

ענבר שקד דליות - דוברת "מגמה ירוקה"