"כשאני מניקה בפומבי אני לא חושבת עליכם"
בעקבות הטור על השוואה בין הנקה לחשפנות, נועה קרן, אם מניקה גאה שואלת: "מה אני אמורה לעשות כשהתינוקת רעבה? לתת לה לרעוב? להאכיל אותה כשהיא נוטפת זיעה עם חיתול בד מעליה או פשוט לא לצאת מהבית?"
סוף אוקטובר 2014, הקיץ השנה ארוך מהרגיל או שרק נדמה לי? המעמד הזה של להיות אמא בפעם הראשונה, הוא בהחלט מחייב. הנסיכה שלי, הגוזלית המדהימה, כבר קצת גדלה וסוף סוף החלטנו לצאת קצת החוצה. רגע לפני היציאה חשבתי, "אולי אניק אותה רגע, שלא תהיה רעבה בחוץ".
אז התעכבנו עוד שעה. יוצאים מהבית, מאושרים וטובי לב, אבל למלאכית היו תוכניות אחרות. חצי שעה בתוך הטיול שלנו בחוץ והיא צורחת וצווחת מעמקי נשמתה. את הבכי הזה אני מכירה - היא רעבה!
אני, כבר מורגלת בהנקה "צנועה" כשיש אורחים, שולפת את סינר ההנקה, ממקמת את האוצר שלי, ודממה. התינוקת יונקת כאילו לא ינקה לפני שעה. לא עוברת חצי דקה והיא מתחילה להזיע. לא להזיע, לנטוף זיעה. בכל זאת חם, תינוקות מזיעים.
היא מנסה להמשיך לאכול. מתנתקת ומתחברת, מתנתקת ומתחברת. מנסה בכל כוחה להסית את הבד המחניק הזה שכפיתי עליה ותוך כדי חושפת אותי עוד יותר. אני מבינה שככה זה לא יכול להמשיך. תופסת לי פינה קטנה, די מבודדת, ומחליטה ללכת על זה. להסיר את סינר ההנקה. עדיין, חשופה אני לא. ובכל זאת, המבטים, אוי המבטים.
לכלוא את עצמי ואותה?
לפני כן, כשהיא צווחה מרעב, המבטים הביעו זעזוע של "איזו אמא רעה, מתעללת". ועכשיו, כשאני נותנת לה בדיוק מה שרצתה, המבטים מביעים זעזוע אחר. אני שומעת מלמולים: "איך היא מעזה להניק ככה באמצע הרחוב", "שתכסה את עצמה לפחות", "אני הייתי מתביישת במקומה, לא כולם צריכים לראות".
חלק בי הבין אותם, חלק תמים ומפוחד. איך אני באמת עושה את זה? ומהצד השני, האינסטינקט האמהי אומר לי – אבל מה לעזאזל היית אמורה לעשות? לתת לה לרעוב? לתת לה לנטוף זיעה? לא לצאת מהבית? לכלוא את עצמי ואותה?
התסריט הזה חזר כמה וכמה פעמים. הקיץ הרגיש ארוך, כבר אמרתי? מצאתי את עצמי מניקה בתאי הלבשה, בשירותים של בתי קפה, בתוך הרכב בחניון. בשלב מסוים זה כבר הפך לבדיחה. סרבנית בקבוקים קשה הייתה הילדה, גם מוצץ לא לקחה אבל זה סיפור אחר. המלאכית שלי נולדה עם דעה, עקשנית ומוצקה, היא רוצה רק לינוק, ובלי שום בד, צבעוני ויפה ככול שיהיה, שיחצוץ בינה לבין האוויר הצח.
לפייסבוק הורים כבר הצטרפתם? היכנסו עכשיו
לאט לאט, משהו בי התבגר והאמהות השתרשה. לאט לאט הבנתי שאני לא צריכה להתחבא. הבנתי שזו לא בושה לתת לתינוקת שלי, לדבר היקר לי מכל, את הטוב ביותר. הבנתי, שכמו שאני לא מוכנה לאכול בשירותים, או בחנייה – אין שום סיבה שהתינוקת שלי תאכל שם.
הייתה מסביב משפחה מורחבת תומכת הנקה בצורה בלתי רגילה, אחיות טיפת חלב שלא העזו לתת לי לוותר והיה שם בעל אחד עם ביטחון גדול משלי, שלא הרשה לי להתייחס לאף מבט, עיקום פנים או מילה שנזרקה לעברי.
לא מסתכלת לכם בצלחת
אבל לא אצל כולן זה ככה. אמהות שמניקות בפומבי לא חושבת עליכם, חברים יקרים, ועל הזעזוע שלכם. הן חושבות על האוצר שלהן. לא צריך לעניין אותן שאתם מסתכלים ולא צריך לעניין אותן מה אתם חושבים. ואתם – מזועזעים יקרים – אינני שופטת את הזעזוע שלכם, רק רוצה להגיד שאני לא מסתכלת לכם בצלחת, אל תסתכלו לתינוק שלי בצלחת ובוודאי שלא תשפטו את מה שהוא הזמין. וכמובן – אם מישהו, בצורה חולנית כלשהי, "נדלק" מהמעמד – זו לחלוטין לא בעיה שלי וכדאי לאותו אדון או גברת לבדוק את עצמם.
מחקר נוסף מאשר: הנקה מעלה את רמת ה-I.Q
ועוד מילה – חשפנית אני לא, אבל גם דתייה אני לא. כשגבר משתין ברחוב, אני לא חושבת שהוא עושה זאת כהתרסה, הוא פשוט רצה להשתין. לא מכובד אבל לא מזעזע אותי. כשזוג מתמזמז לידי בבית קפה, אני חושבת לעצמי, "תמצאו חדר", אבל עדיין די בטוחה שהם לא עושים את זה בשבילי, לעיני.
אז כשאשה מניקה, עם כיסוי או בלי כיסוי, היא חשפנית? היא מתריסה? התשובה היא לא! ואגב, אם יש משהו מתריס במחשבותיה או מעשיה, זה רק בגלל דעות כאלה, שסוברות שאסור לה.
בערך כמו ההתרסה של נשים כשמנעו מהן כל דבר אחר לאורך ההיסטוריה. אז לא, התנגדות להנקה פומבית ללא כיסוי היא לא שוביניזם, היא דעה, רק עוד דעה. דעה שגורמת לנשים צעירות להיות חסרות ביטחון כשהן מ(ע)ניקות לגוזלים שלהן את הטוב ביותר.
לפנייה לכתב/ת 
