אופרה בגרוש: שווה כל שקל
מבט חטוף בהפקה החדשה והמרהיבה של תיאטרון הקאמרי ליצירתו של ברטולט ברכט "אופרה בגרוש", יגרום לכל מלעיזי ז'אנר המחזמר להשפיל מבט. ההפקה והשחקנים עילאיים ומבדרים, והטקסטים המושחזים שבפיהם בקלות יכולים להפוך לפזמון מחאת האוהלים הבאה
ברטולט ברכט, איפה שלא תניח את האצבע - תקבל אצלו את המציאות לפנים. הקו הדק שבין שוטרים מושחתים לגנבים מהשורה; עולם בורגני שבע מול שכבת עוני שקופה, רעבה ועל סף רתיחה; אנשים שעושים כמיטב יכולתם לשרוד את היומיום, מול הקלות הבלתי נסבלת של חיי הנוחות; עולם תחתון עם מניירות של אריסטוקרטיה ובורגנות שמתנהלת כמו עולם תחתון. נשמע מוכר?
"אופרה בגרוש" נולדה בימי רפובליקת ויימאר שבין מלחמות העולם. בגרמניה של שפל כלכלי עמוק, יש את אלה שהולכים לאופרה ויש את אלה שסופרים את הגרוש. אך הקהל הצביע ברגליים - המחזה של ברכט עם הפזמונים של קורט וייל כבשו את ברלין ומיד אחר כך את העולם.
"אופרה בגרוש" חוזרת לבמת תיאטרון הישראלי, בבימויו המבריק של גלעד קמחי, עם להקת שחקנים להתפאר ובהפקה חסרת תקדים בכל קנה מידה שהוא. גם בכל הנוגע למחזות מוזיקליים - אפשר לומר שמדובר בפסגה.
זה לא הקברט האפל של ברכט, הטינופת האנושית על מלבושי הסחבות המסוגננים שלה, וכל כולו קצב ומקצב. המילים, שתורגמו מחדש לעברית על ידי דורי פרנס, רוקדות בפיהם של השחקנים. לכל תפקיד התנועתיות שלו. התאורה - אישיות מסקרנת, פאם-פטאלית רבת פנים, גדולה מהחיים ולא מפסיקה להפתיע וגם היא בתנועה מתמדת. אפשר לסמוך על קמחי, שבא מתחום הכוריאוגרפיה, לתת לכל "הקרקס" הברכטיאני הזה את הג'אז.
העלילה מתרחשת באזור הסוהו של לונדון הויקטוריאנית. גיבוריה כולם אנטי-גיבורים קלאסיים. רוצחים, שודדים, קבצנים, זונות ושוטרים שסרחו. מק סכין, רוצח בעל מוניטין עם גינונים וסגנון של בן אצילים, נישא לפולי פיצ'ם, בתו של בעל החנות "יד לפושט יד", מוסד מפוקפק שגוזר בין היתר דמי פרוטקשן מקבצני העיר שלומדים אצלו את המלאכה.
מלך הקבצנים של לונדון מתנגד לברית ומחליט להפריד בין השניים גם אם במחיר ראשו של מק על עמוד התלייה. על אף החברות בין מק למפקד המשטרה, טייגר בראון, שלחם לצדו בקרבות מדממים בשורות הצבא של האימפריה, בסופו של דבר, הוא ייעצר ויובל לתא הנידונים למוות. זה לא המקום היחיד שבו אכילה מאותו המסטינג מתרגמת ליד רוחצת יד ולטובות הנאה.
בתו של בראון, עוד מאהבת של מק, מסייעת לו להימלט רק כדי לחזור אל הכלא בעקבות מידע שהעבירה ג'ני, מנהלת הבורדל שנהג לפקוד ואהובתו משכבר. הסוף, מופרך אך טוב, הודות לחנינה שתעניק לו מלכת אנגליה ביחד עם תואר אבירות.
זה מכה בך עוד לפני פתיחת מסך. אור אולם מלא. יוסי גרבר בבלויים מכופף ראש מעל לצלחת פח. הכף מכה שוב ושוב על הצלחת הריקה. על המסך, מילות השיר - ליבת המחזה: "אתם שמחנכים לערכים כאן ונגד פשע ודרכים טמאות, תנו אוכל קודם, זה מה שצריכים, זה הבסיס ולא הסיסמאות! אתם גאים בטוב לבכם ובשומן בשכל רק דבר אחד יחסר: אפילו אם תתפלספו עד קץ הזמן קודם בא אוכל, אז בא המוסר!". הטקסט של ברכט, יכול היה בקלות להפוך לפזמון במחאת האוהלים שהיתה ובזו שעוד תבוא.
מאחורי המסך פיגומי ברזל, תלאי על תלאי (עיצוב תפאורה: ערן עצמון), צלליות של אנשים בבלואים מרהיבים (עיצוב תלבושות: אולה שבצוב). ואז בבת אחת, מתוך כל השחור הזה, נבקע הקיר האחורי לפס אדום-דם שמתוכו מבליחה דמות מטושטשת. חליפת שלושה חלקים, נעלי לק, מטפחת שמשתרבבת מהכיס. מק סכין - איתי טיראן - פוסע על מסלול דוגמנות בלתי נראה בתצוגת האופנה של עצמו. להב הסכין מנצנץ כשהוא אוחז בבחורה, פוסע ביחד איתה אל החושך ונעלם.
מק סכין של טיראן הוא לא ג'ק המרטש. ראש כנופית הפשע של סוהו הוא קונספט, סילואטה של גינונים ומחלצות שתוכה אישיות מרקיבה, דמות קומיקס שנעה על הסקאלה שבין הג'וקר בבאטמן לבין אלכס דלארג' מ"התפוז המכני" של קובריק.
טיראן מכשף. זה הכישרון אבל גם התפקיד שיש בו קצת מכל מה שעשה: הוא משועמם וחסר נחת כמו איבנוב, יהיר ומטורף כמו ריצ'ארד השלישי, נוירוטי כמו היסטריום ב"דבר מצחיק קרה", אנדרוגיני, מושך-דוחה, נשכני ומבריק, אצור ואלים כמו מנחה הערב במועדון "הקיט קאט" במחזמר של ג'ון קאנדר ופרד אב. ובכל זאת, מה שמכה הפעם זו השליטה בגוף, השימוש בתנועה וההתמסרות לה. זה לא ברור מאליו וזה למעשה מה שבונה את הדמות ומבדל אותה מהיתר.
קולנוע וקומיקס הן שתי אמנויות שנוכחות מאוד בהפקה של קמחי. זה בא לידי ביטוי באופן בולט בעיצוב הדמויות, בעיקר של מק ופולי פיצ'ם אותה מגלמת מירב שירום, כמו גם בתאורה המופתית והמורכבת שעיצב במבי. קרעי אור בצבעים חזקים כמו ירוק ואדום, פנסי ספוט שסוגרים זום אין על הדמויות, נורות צהובות שממסגרות את הבמה, סצנות בשחור ולבן כמו הקולנוע האילם וחילופים מהירים של מיקום ואווירה. זו תאורה שלא עוצרת לרגע לנשום. זה לא רק הדמיון בין פולי פיצ'ם לבילי דון, גיבורת המחזה "רק אתמול נולדה" בו שיחקה בתיאטרון באר שבע, שהופך את מירב שירום לליהוק מושלם לתפקיד. יש לה את הלוק הנכון, את היכולות הווקאליות הנדרשות ואת הביצים.
פיצ'ם של שירום מזכירה את בטי בופ, דמות קומיקס שהפכה לסמל מין וכבשה את העולם בשנות השלושים של המאה הקודמת. זו דמות בתוך דמות שמתפרצת לה איפשהו באמצע המחזה והתוצאה מתעתעת. יש לה קצב בגוף ותנועה בדיבור המצויץ וכל כולה ויברציה מסחררת ראש. הביצוע של שירום לשיר "ג'ני של הפיראטים", שבוצע בעבר על ידי שחקניות אגדתיות כמו חנה מרון, הופך קרביים וזה לא ברור מאליו. הדואט בתא המעצר בינה לבין כינרת לימוני - שמגלמת בהרבה חן את לוסי בתו של מפקד המשטרה והאישה האחרת של מק סכין - הוא קרב תרנגולות ווקאלי-וורבאלי-פיזי מבריק.
את ג'ני בורדלה, אהובתו משכבר של ג'ק, משחקת הלנה ירלובה שכהרגלה שורפת את הבמה. כשהיא שרה את "בלדה לסרסור" לחי ללחי עם טיראן, נדמה שהאולם מתמלא באנדרופינים. בסרט הזה ירלובה היא גרטה גרבו של מטה וזה נושך, מושך, מלא וממלא. טייגר בראון, מפקד המשטרה, נשלף גם הוא מחוברת קומיקס ישנה. שמחה ברבירו בונה דמות מצוירת נפלאה, קריקטורה דו ממדית של שוטר. זה משחק מודע לעצמו של דמות חסרת מודעות עצמית בגרוש. מעבר לשחקן, ברבירו הוא גם זמר מצוין - כישרון שתמיד נעים לשוב ולפגוש בו.
גדי יגיל הוא מלך קבצנים נכלולי ומקסים. יש לו את השטיק והטריק ומתחת לחליפת הז'קט הבלויה מתחבא לו שיילוק שסופר את השטרות. זה עולם דימויים ברור שמציע עושר אינסופי עבור שחקן קומדיאנט ויגיל, בדרכו הנפלאה, עושה בו קסמים.
זו הפקה רחבת היקף ורבת משתתפים ולצד התפקידים שנמנו ישנם רבים וטובים שעושים במלאכה החל ביוסי גרבר בשלושה תפקידים בהם, איך לא - מלכת אנגליה. עירית קפלן, בתפקיד גברת פיצ'ם שמתכתבת עם דמויות אחרות ששיחקה בין היתר אצל חנוך לוין. ערן שראל בתפקיד ג'ייקוב עקומצבע, חבר בכנופיה של ג'ק סכין וגיל וינברג בתפקיד מתיאס כספת שפיו נוצץ משיני המתכת. תחיה דנון בתפקיד קטן שנותן מקום לקולה הענק.
מקום של כבוד ניתן לנגני התזמורת הסימפונית חיפה שממוקמים לגובה על פיגומים שניצבים על הבמה. מולם, גם הוא על פיגום, עומד המנצח, רועי אופנהיים.
אין להשוות בין תזמורת חיה שמנגנת על הבמה לבין כזו הממוקמת מאחורי הקלעים או מתחת לבמה כפי שנהוג בדרך כלל בישראל. הסאונד נפלא והחיוניות שמוסיפה נוכחותם של הנגנים למתרחש מורגשת היטב.
ז'אנר מחזות הזמר ספג בארץ במשך שנים עלבונות על עלבונות. נהוג היה משום מה לסנוט בו ולהתייחס אליו בביטול או בזלזול. מבט חטוף בהפקה הנוכחית של "אופרה בגרוש" יגרום למצקצקים להשפיל מבט. קשה לדמיין הפקה מורכבת ועשירה מזו על במת התיאטרון הישראלי ומספיק להתבונן ברשימת העושים במלאכה. "אופרה בגרוש" היא הרבה יותר מסך חלקיה ובסוף היום, אחרי שהמנגינה נגמרת והמסך יורד, בדרך הביתה אתה נשאר עם שאלות מהותיות בהן עוסק המחזה של ברכט כמו המילים שחותמות אותו: "אל תרדפו נוכלים בגרוש וחצי. הם יקפאו מקור לבד ברחוב. חפשו את הגדולים שבצמרת, הם שהביאו חושך ומכאוב".
לפנייה לכתב/ת 
