המלצות קריאה: חופש על הסכין
איך אפשר להבין מה זה חופש? מאיה מנדלוביץ כתבה ספר חופשי מחוקים שעוסק בדיוק בנושא הזה. בעקבותיו, בחרה חמישה ספרים שעוסקים בחופש ומאפשרים אותו: מהנסיך הקטן ועד לניטשה. ספרים על הסכין
כשאני חושבת על חופש, אני מיד אני מרגישה אותו כלוא בתוך המשגתו, איך הוא יכול להיות חופשי כאשר מגדירים אותו ומפרשים אותו ללא הרף? אם הייתי מדמיינת אותו על כיסא הפסיכולוג מונפש, הוא בטח הוא היה מתוודה ואומר שהוא עצמו כבר לא יודע מה הוא, מהי זהותו ומה לעשות כדי למצוא את עצמו. הוא היה מגלה כמה שהוא רוצה למצוא את עצמו, כדי להיות חופשי.
בעיקר חופשי לפרש את העולם, כיוון שכשאנו גדלים, נחסמת יכולתנו בכל פעם קצת, להיות חופשיים לפרש, והחופש לפרש, הוא בעצם תחילתו של החופש להיות אותנטיים עם עצמנו.
הספר שלי "פלאש - רגעים ספורים בנצח" חופשי ומאפשר חופש, כפי שאני הייתי חופשייה בזמן הכתיבה. במצבים כפויים בחיים שלי, לא הייתי חופשיה בכלל. ואם כך ראוי היה שיהיה מקום אחד של חופש להיות מי שאני בעת שאני כותבת. ברגעים אלו אני לא יכולה להיות נתונה לחוקי הכתיבה, ואפילו נמנעתי תמיד מלהכיר אותם. וכך הספר שזור קטעים קצרים וסיפורים לא מחייבים, שלוקחים אל חקירת החופש בהקשרים שונים של חיינו, של אותנטיות, של האבסורד הקיומי, של החופש באמנות וחלקה בתשובה לאבסורד, של החופש באהבה ובאינטראקציות.
תמיד חיפשתי בספרים את הלא מובן לחלוטין. ככה יכולתי לאפשר לעצמי חופש לפרשנות. בחרתי לכתוב על ספרים העוסקים בחופש, אך לא פחות חשוב מכך - מאפשרים אותו, כי הספרים נוצרו מאנשים, ואם כך הם מספרים גם חלקים מסיפור חיינו.
"הנסיך הקטן", מאת אנטואן דה סנט אכזופרי
כשאני חושבת על הנסיך הקטן הנצור בלבי, אני מרגישה את התגלמות הסיפור על הילד שהתבגר ואיבד את החופש בהתבגרות. כבר בתחילת הספר מראה אנטואן דה סנט אכזיפרי, את משאלתו של הילד להיות מובן למבוגרים, והמבוגרים, בעודם מנסים לפרש את הציור שלו על נחש הבוא, ציור שהיה הדימוי הסובייקטיבי של הילד, לא מצליחים להבינו, אלא רק את מה שנראה לנגד עיניהם. בכל פעם מחדש כשאני קוראת את הספר הזה, אני מרגישה את הבדידות הזו ופוגשת אותה בתוכי, את המבוכה העמוקה של הילד נוכח עולם המבוגרים.
תמיד הרגשתי אל הנסיך אהבה אינסופית, שהרי הוא הנסיך שקיים בתוככי כל אחד מאיתנו -אותו ילד שיודע, שמרגיש, שאינטואיטיבית יודע איך לחיות ומה חשוב. כולנו נולדנו לתוכו, ובכולנו הוא הוסתר ונחנק תחת אינספור קליפות שעטתה עלינו הסביבה לתועלת קיומה. הנסיך הקטן מראה לנו את הדרך לחופש פנימי אמיתי, לידיעה, לאהבה, למסירות ולתום שאיבדנו בהתבגרותנו.
"איך לחיות", מאת איל מגד
איך לחיות הוא ספר פרוזה שמהרגע שהתחלתי לקרוא אותו לא יכולתי להניח אותו מהיד, ואז לרגעים הייתי חייבת להניח אותו כדי לאפשר לעצמי לחוות אותו. הספר הזה מספר על החופש באופן ישיר, אבל יותר מכך הוא מפיח בו חיים. כל קטע שהתחלתי לקרוא היה נראה מובן, ברור ומנסה לחתור אל תובנה שכבר שמעתי, ואז בדיוק בנקודה שהרגשתי שהנה, לא יהיה פה שום דבר מפתיע, צמרמורת אחזה בי.
זאת כיוון שבדיוק אז התובנה התחברה להארה שלא יכולתי להשיג אחרת, היא הפכה לנשימת חיים טהורה שלא דמתה לקודמתה, ואז הרגשתי חופש, הרס וריקון מוחל -ט ואז בנייה מחדש של משהוא בתוכי שלא הכרתי קודם. זהו המסע שעוברים עם הספר הזה, לידה מחדש, דרך ילד חדש, כפי שמתאר אותה איל. והרי זוהי לנו חופש. אחד המרכיבים השזורים ביכולת ליצור חופש כזה בספר, הוא שאין בו את מרכיב הזמן. שזה כשלעצמו חופש. היו רגעים שרפרפתי על המילים במהירות, אבל אלו הרגישו בנצח.
"כה אמר זרתוסתרא" מאת ניטשה
את זרתוסתרא גיליתי כשהייתי בת עשרים, ומאז אני קוראת אותו שוב ושוב, ובכל פעם נפתח בפניי עוד צוהר שבו אני יכולה להרגיש, לחשוב ולחוש חופש מהו. אולי להבין את מורכבותו של החופש ואת רכישתו הבלתי ניתנת לפישוט והקלה.
ניטשה יצר את זרתוסתרא, נביא בדמות אדם אשר יוצא למסע, ובו הוא פוגש אנשים שונים שדרכם הוא מביא את "נבואתו". זוהי לא נבואה קלאסית, אלא רצון להביא את קולו. אין בכוונתי לפרש את ניטשה, כיוון שהספר הזה מאפשר את החופש לנבור בתוככי המילים ולהבין את שאנו יכולים להבין. עבורי הוא כמו בבושקה. בכל פעם נפתחת בו עוד תובנה.
זרתוסתרא פוגש בסיטואציות שונות ובמקומות שונים אנשים שונים, ודרכם הוא מקיים מונולוגים פילוסופיים על מוסר. הוא חותר לעומקי המוסר והופך במערכת הערכים המסורתית. עבורי זהו ספר של תהליך התפכחות, של כינוס האדם לתוך עצמו דרך המפגש עם הסביבה, וניסיון לעבור דרך פנימית אל המקומות האותנטיים שלנו. זאת דרך שבירת המוסכמות וקילוף ההלבשות החברתיות. ההרהור במוסר ובערכים ובחינתם מחדש, לא דווקא מובילים אל חוסר מוסר, אלא להפך - אל מקום אמיתי וקרוב לעצמנו, המאפשר מוסר שורשי אותנטי ועמוק.
"הדבר", מאת אלבר קאמי
הדבר הוא רומן מכונן עבורי, שמתא,ר בין היתר, את החופש מאינטרסים ומתועלת. קאמי עוסק באופן עמוק ואינטנסיבי בחברה, זאת באמצעות נגיף אשר תוקף אותה, נגיף הדבר המביא רעה על העיירה אוראן. הנגיף משתולל בדמות חולדות שצצות מכל עבר, ופושטות על כל שכבות החברה, ולא פוסחות על אף אחת - אנשי דת, פוליטיקה וממון.
"הדבר" מהווה משל לנגע החברתי שחלקו הוא ניכור וזרות בין בני האדם,
חוסר האמפטיה וחוסר בקשר אנושי חם, הוא מתייחס לחברה כחומרית ואינטרסנטית, ככזו שלוכדת את האותנטיות ואת הזיקה האישית אחד כלפי השני, וכך לוכדת את החופש שלנו להיות נטולי אינטרס.
רייה, גיבור הרומן, הוא רופא שמטפל במסירות בחולים, על אף שהוא יודע שהם ימותו וכך מראה לנו מהי עזרה ונתינה לא לשם תועלת, אלא לשם ההקלה על הסבל. לשם הקשר האנושי וזה הדבר החשוב ביותר בעיניו. הספר כולו הוא מסע אל נבכי הדילמות המוסריות העמוקות ביותר שלנו כבני אדם, ומוביל אותנו למאבק על הבנתנו שקשר אנושי דווקא יכול לשחרר אותנו, ולהוביל אותנו לחופש.
"מהחלון הגבוה ביותר", מאת פרננדו פסואה
מהחלון הגבוה ביותר הוא ספר שירה ופרוזה קסום, דווקא משום שהוא לוקח אותנו לקטעים שמאירים את החיים, התופעות והטבע באופן שמחפש להשתחרר מפרשנות. הוא מביע את עומק החיבור לעובדות, לטבע ולמצבים כפי שהם. פסואה שואל מדוע לעשות מהדברים מה שהם לא, ומבקש למנוע מאיתנו את הרצון לחפש את הנסתר כיוון שהוא לא קיים. ובעודו שואל ועונה על כך, במעין שקט מופתי שפורץ ממילותיו, הוא גם כותב באחד הקטעים האהובים עלי כך: "אם לעתים אני אומר שהפרחים מחייכים, ואם אומר שהנהרות מזמרים, אין זה כי אני סבור כי יש חיוכים בפרחים וזמירות בזרימת הנהרות. זה כיוון שכך אני גורם לאנשים הכוזבים לחוש ביתר שאת את קיומם הממשי באמת של הפרחים והנהרות". מערכת הניגודים שלו יוצרת בעיני את מערכת הניגודים של החופש במהותו, אשר עולה מהספר ובחיים עצמם. החופש והגדרתו הוא ניגוד, כך גם חוויית החופש הלא פתורה לעולם.
ספרה של מאיה מנדלוביץ "פלאש - רגעים ספורים בנצח", ראה אור לאחרונה בהוצאת גוונים.
לפנייה לכתב/ת 
