צריך לצלם פעמיים

כשאיה בן עזרי הגיעה לפני כשלוש שנים לארמניה בפעם הראשונה, במסע של מאגמה צ'אלנג' , היא התאהבה במקום והבטיחה לעצמה שהיא עוד תחזור לשם. מסעות היא מכירה היטב ולא בכדי. בתור צלמת במקצועה היא מתעדת מסעות שטח בכל העולם ומוציאה טיולי צילום ליעדים שונים אך כאן זה סיפור שונה לחלוטין - חוויית הצילום בארמניה הייתה עבורה מרגשת במיוחד.

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג' לסרביה? הירשמי כאן

"הרבה פעמים, כשאתה רוצה לצלם משהו בעולם - מבקשים ממך תמורה. בארמניה זה בדיוק ההפך: כל מי שצילמנו נתן לנו משהו כתודה על זה שצילמנו אותו. אנשים פשוט הודו לי, בכל צורה, על זה שאני מצלמת אותם. הנשים שאופות את הלחם המקומי שלחו אותי עם לחם חם וטרי, המוכר בשוק, מילא שקיות במשמשים ודובדבנים ונתן לי אותם". רציתי לשלם לו- אבל הוא התעקש לתת לי מתנה", היא מספרת.

"פטפטנו קצת בשפת ה"עברית – אנגלית -ארמנית- תנועות ידיים - מבטים" והוא הבין שאני מישראל. שנה אחרי עברתי שוב באותו שוק, והוא היה שם, באותו דוכן, צועק אלי "ג'ורזלם ג'רוזלם" ורודף אחרי עם שקית תפוחים - לא יאמן".

מבין כל הילדים שהיו שם בלטה ילדה אחת. שהייתה לא רק יפה אלא גם כריזמטית, מובילה ומנהיגה. אירנה(צילום: איה בן עזרי)

מפגש ראשון

במסע הראשון של בן עזרי עם מאגמה צ'אלנג' לארמניה, הגיעה שיירת הג'יפים להר ארגץ – שהוא ההר הגבוה ביותר בארמניה. הטיפוס להר מרהיב, הנוף עוצר נשימה, הפסגה מושלגת כל השנה כמעט. ובמהלך העלייה להר, נתקלה השיירה במאהל גדול בצד השביל: גברים, נשים, ילדים מתרוצצים, כבשים, עיזים. ברור היה שמתחבאים שם חיים מלאים, אולם רק כשירדו מהג'יפים ופגשו את תושבי המאהל הבינו שמדובר באנשים מסוג מיוחד - היזדים.

בשנה האחרונה בעקבות הזוועות של דעאש, היזידים היו בכותרות. "היזידים הם נוודים שרובם חיים בעיראק אבל הם מפוזרים גם בסוריה, תורכיה, איראן, וכמובן בארמניה - שם הם קבוצת המיעוט הגדולה ביותר. בחורף חיים בתחתית ההר, בקיץ חיים על ההר - שם פגשנו אותם. ליזידים יש דת ייחודית ונבדלת, שמשלבת אלמנטים פרסיים, כורדים וסופיים".

"הם לא נחשבים למוסלמים", מציינת בן עזרי. "בשנה האחרונה ארגון דעאש טבח אלפי יזידים שנדרשו להתאסלם, או הוצאו להורג באכזריות איומה. נשות העדה נאנסו, נשבו והפכו לשפחות של לוחמי דעאש, אבל כאמור, כשעלינו בפעם הראשונה להר, לא ידעתי מיהם, רק ראיתי אנשים יפים ומיוחדים".

לדבריה, הם היו נראים אחרת מהארמנים בשל האופי והסגנון הייחודי להם. הם גרים באהלים, גבוה על ההר, מרוחקים לחלוטין, שזופים, חזקים מאוד, פנים חרוכות, מגדלים כבשים וסוסים ונמצאים בהישרדות מתמדת מול איתני הטבע. "בלי להכיר את הסיפור שלהם הרגשתי שיש להם כוח. הם נורא חזקים, וגם נורא שמחים. ראינו ילדים מתרוצצים ומשחקים וכמובן - עצרנו והתחלנו לדבר איתם בתנועות ידיים, מבטים. מעט אנגלית והרבה חיוכים".

מבין כל הילדים שהיו שם בלטה ילדה אחת. שהייתה לא רק יפה אלא גם כריזמטית, מובילה, מנהיגה. ילדה שאי אפשר להתעלם ממנה. זאת הייתה אירנה, אמנם רק בת 10 אבל ניהלה את כולם מסביבה. 

"קצת כמו הסיפור של הנערה האפגנית". אירנה ואיה בן עזרי עם התמונה שצולמה שלוש שנים קודם לכן באותו מקום(צילום: סורן ססיא)

"היא הראתה לנו את הסוסה שלה, לקחה אותנו פנימה לאוהל כדי להכיר את המשפחה שלה. אמרה מה מותר לצלם ומה לא. צילמתי אותה במאהל ולסיום כשהשיירה עברה, צילמתי אותה ככה, בקלוז אפ, כשברקע כל מה שביחד ובלתי אפשרי: העדר, שיירת הג'יפים, הנוף שהוא גם בית, גם זירת הישרדות וגם יפה כל כך. התמונה הזו, של הילדה היזידית הפכה להיות הסמל של מסעות מאגמה לארמניה", היא מתארת.

בן עזרי לא תארה לעצמה אז, שזה יהיה תיעוד נדיר של היזידים, לפני שהם יעלו לכותרות בעקבות המעשים הנוראיים של דאעש בעיראק.

מה שבטוח: על ארמניה היא לא ויתרה: האהבה של בן עזרי לארמניה, הביאה אותה לשם שוב ושוב במסעות צילום שונים אליהם היא מצרפת חובבי צילום. "כשהבנתי שלפעמים אני פוגשת את אותם אנשים שצילמתי במסעות קודמים החלטתי שבפעם הבאה אביא איתי מהארץ את הצילומים שלהם ואתן להם אותם במתנה. ידעתי שאני מחפשת אותה. גם בגלל מה שקרה ליזידים בעיראק, וגם בגלל שהיא הייתה כל כך בולטת וחריפה".

צריך לצלם פעמיים

שלוש שנים חלפו ובן עזרי מגיעה שוב לארמניה אל המסלול שעשתה בעבר. הנופים המוכרים והאוויר הצח דרבנו אותה להמשיך לטפס עם הג'יפים במעלה ההר. כשהגיעו לנקודה בה נמצא מחנה האוהלים היא מיד זיהתה את אחת הנשים שצילמה שם לפני שלוש שנים, הראתה לה את התמונה ושאלה אותה "איפה אירנה?"

"האישה הצביעה על המאהל של המשפחה של אירנה והיא פשוט הייתה שם. הראיתי לה את התמונה שלה, שצילמתי לפני שלוש שנים, היא חייכה, וכמו מנהיגה - עברה עם התמונה בכל המחנה והראתה אותה לכולם".

צלמים בדרך כלל מנציחים את הרגע שיהדהד דורות לאחר מכן. זה הרגע של איה(צילום: איה בן עזרי)

תוך כמה דקות המשפחה של אירנה פתחה את האוהל ואירחה ברוחב לב את כל הקבוצה. "הם הוציאו אוכל, שתייה, חילקו איתנו את הוודקה שלהם...מה לא? האנשים הצנועים הללו, שחיים בהרים, רק רצו לארח אותנו

ולשמח אותנו. זה היה מפגש מרגש שלא היה לי כמותו בשום מקום בעולם", אומרת בהתרגשות.

"כשחיפשתי את אירנה, חשבתי שזה יהיה קצת כמו סיפור "הנערה האפגנית" ( הנערה המפורסמת – שרבט גולה – שתמונתה התפרסמה על ידי צלם הנשיונל ג'אוגרפיק בצעירותה ואחר כך שוב, בבגרותה).

צלמים בדרך כלל מנציחים את הרגע שיהדהד דורות לאחר מכן. גם איה בן עזרי דואגת לעשות זאת בצילומיה המיוחדים. אך כאן לשמחתה היה לסיפור המשך, כאן בשונה ברגעים אחרים, היא קיוותה בסתר ליבה לפגוש את אירנה שוב, אך גם היא לא יכלה לדמיין ששלוש שנים אחרי, רגע נדיר של מפגש אנושי וכל כך פשוט יינצר בליבה לעד.

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג' לסרביה? הירשמי כאן