גשר על המים / מחוץ לרדאר
הן מתווכחות, צוחקות ומתאמנות יחד כבר שנה על אותו קיאק. דלית קמרט ונועה שובל יתחרו באולימפיאדת הספיישל-אולימפיקס בלוס אנג'לס בפרויקט שמשתף ספורטאים בעלי צרכים מיוחדים לספורטאים "רגילים". קמרט: "אני רוצה מדליית זהב"
ההרפתקה הספורטיבית הבלתי צפויה של שובל החלה כשבמקום עבודתה, תנועת הנוער צופי-ים, החליטו להקים צוותי קיאקים במסגרת פרויקט UNIFIED – מסגרת המשלבת בין ספורטאים בעלי צרכים מיוחדים לספורטאים ללא צרכים מיוחדים.
הרעיון ב-UNIFIED הוא השילוב, שיתוף הפעולה והלמידה המשותפת, ולכן לא תמצאו שם אלופים אולימפיים החוברים לספורטאים בעלי לקות אינטלקטואלית, אלא דווקא אנשים עם רקע ספורטיבי בסיסי שעוברים עם השותף שלהם תהליך ארוך ומגבש. שובל שהייתה חשופה ברמה מסוימת לימאות מתוקף עבודתה, אך מעולם לא חתרה בקיאק באופן תחרותי, התאימה בדיוק למשבצת הזו.
כך נוצר החיבור בין שובל ודלית קמרט (31) שהתאמנה בחמש השנים האחרונות בקבוצת הספיישל-אולימפיקס של צופי-ים נתניה. היעד שהוצב עבורן היה גבוה – למרות היעדר הניסיון התחרותי שלהן והעובדה שמעולם לא חתרו יחד, בתוך שנה היה עליהן להגיע לרמת מוכנות שתאפשר להן לייצג את ישראל במשחקי העולם בלוס אנג'לס, אירוע השיא של הספיישל-אולימפיקס, האולימפיאדה של הספורטאים בעלי הצרכים המיוחדים.
בשנה האחרונה הם בילו זמן לא מבוטל באימונים בירקון ובמחנות אימונים בכנרת, יחד עם מאמנם מאיר גרוס וסתיו לוטן, אלוף הארץ לנוער בקיאקים לשעבר, שהתנדב ללמד אותן את רזי החתירה. בנוסף הן זכו לקבל טיפים גם מהמדליסט האולימפי, מיכאל קלגנוב שנפגש איתן וצפה בהן חותרות.
"לא תיארתי לעצמי לפני כמה קשה לחתור ביחד בקיאק זוגי. לקח לנו די הרבה זמן לחתור ישר. בהתחלה היינו חותרות מעולה אבל לכיוון הלא נכון", נזכרת שובל בתחילת דרכן המשותפת.
קמרט: "אני חזקה יותר פיזית, אז היינו צריכות להגיע למצב של איזון בכוח. זה לא היה קל, לקח לנו חצי שנה לחתור ישר".
שובל (צוחקת): "אנחנו עדיין קצת עקומות, אבל סך הכל בסדר. נוצר בינינו קשר מאוד קרוב. דלית היא בחורה מדהימה, עם חוש הומור, מצחיקה".
קמרט: "מצחיקה? עצבנית".
שובל: "אני דווקא הייתי אומרת חיובית, לא עצבנית. מעניינת עם ראיית עולם מיוחדת. מאוד מאורגנת ומסודרת".
קמרט: "מאיפה את ממציאה את זה?"
שובל: "אני לא ממציאה, היא מאוד מאורגנת ומסודרת וזה מאוד עוזר לי".
קמרט: "האמת אני תמיד חושבת על האחר, מזכירה לה שצריך מים, כובע, קרם הגנה".
"הספורט נתן לי את האפשרות להיות גאה בעצמי"
הדיאלוגים החביבים הללו בין השתיים תופסים חלק ניכר מהשיחה איתן. אי אפשר לפספס את השפה המשותפת שנוצרה ביניהן, כזו השמורה לחברות נפש ומבוססת על מחוות, חיוכים, עקיצות בהומור, המון בדיחות פנימיות ובעיקר חיבה והערכה הדדית.
באחד הרגעים בשיחה כשקמרט מתוודה שלמרות חיבתה לשובל אין דבר האהוב עליה יותר מחתירה בקיאק אישי, שובל מיד מזכירה לה: "אבל מה את תמיד אומרת לי אחרי שאת חותרת לבד?", וקמרט ממהרת להודות: "היית חסרה לי".
קמרט איננה נכה פיזית, הלקות ממנה היא סובלת היא לקות למידה, אך זו לא מנעה ממנה ללמוד במשך כמעט כל חייה בבתי ספר רגילים. "הייתי מגיעה למבחנים ופתאום שוכחת הכל", היא מספרת, "אני זוכרת דברים מלפני 20 שנה, אבל דברים קרובים קשה לי לזכור". היא נולדה בקוסטה ריקה, ארץ מולדתה של אמה, וגדלה בישראל. כשהייתה בת 14 החליטה אמה לשוב לקוסטה ריקה ולקחה איתה את בתה. לפני חמש שנים קמרט חשקה בחיים עצמאיים יותר וחזרה לישראל. "כשאמא שלי אמרה לי 'תארזי את הדברים, את חוזרת לארץ', בכיתי מרוב שמחה", היא נזכרת.
מאז היא מתגוררת במסגרת של התנועה הקיבוצית בהרצליה וחיה בדירה יחד עם עשרה דיירים נוספים (קמרט: "לא כיף לגור עם כל כך הרבה אנשים, אנחנו רבים על כל דבר קטן"), אחד מהם אגב הוא ארוסה ובעלה לעתיד, נדב לויט. בעתיד הם מתכוונים לעזוב את המסגרת ולהקים משפחה יחדיו. באופן מדהים אגב, אחיו התאום של לויט, דור, ייצג בעצמו את ישראל בלוס אנג'לס בתחרות ה-UNIFIED של הקיאקים, בקבוצת הבנים יחד עם אייל גבע.
לפרנסתה קמרט עובדת במלון שפיים בשטיפת כלים ובקרוב תתחיל לעבוד בטיפול בכלבים בקיבוץ גליל-ים. עם אמה היא שומרת על קשר באמצעות הטלפון. בזמנה החופשי, היא עוקבת באדיקות אחרי קבוצת הכדורגל האהודה עליה, מכבי נתניה.
"הספורט נתן לי את האפשרות להיות גאה בעצמי", מספרת קמרט, "אף פעם לא הייתי גאה בעצמי עד שהתחלתי להתחרות. אנשים מדברים על בעלי צרכים מיוחדים כאילו אנחנו אנשים אחרים, זרים אבל זו טעות גדולה. כולם אותו דבר. זה שיש לנו נכות מסוימת לא הופך אותנו לאנשים אחרים. לדעתי אין דבר כזה אדם ללא נכות, כל אחד סובל מנכות או מקושי מסוים".
השבוע השתיים ימריאו ללוס אנג'לס, עוד לפני שיקפצו למים, הן יזכו לאירוח מפנק מהקהילה היהודית במקום. ב-28 ביולי הן יחלו להתחרות. קמרט ושובל ישתתפו במקצים המשותפים ל-200 מ' ו-500 מ', בעוד קמרט תתחרה גם בקיאק יחיד ל-200 מ'. בכל הקשור לציפיות מהתחרות, לפחות לאחת מהן יש תשובה החלטית וברורה.
קמרט: "הציפייה שלי היא למדליית זהב. אמרו לי: 'את לא חוזרת לארץ בלי מדליית זהב'.
שובל: "אז מה תעשי תישארי שם?
קמרט: (צוחקת): "כן, אשאר. יש לי שם משפחה".
שובל: "אנחנו מסתכלות על הדרך שעברנו. ברמה האישית והספורטיבית אנחנו נמצאות במקום טוב מאוד. גם אם לא ניקח את הזהב, אני חושבת שניצחנו בכל מקרה".
קמרט: "אני לא אהיה מרוצה מזה".
שובל: "טוב, אז אני אנסה".
קמרט: "אין כזה דבר לנסות, אנחנו עושות את זה".
שובל: "נכון, אבל הדרך לא פחות חשובה".
מקנדי ועד אובמה
הוגת רעיון הספיישל-אולימפיקס היא יוניס קנדי-שרייבר, אחותו של נשיא ארה"ב המנוח, ג'ון קנדי. ב-1962 החלה קנדי-שריבר לערוך מדי שנה מחנה קיץ בביתה במרילנד עבור ילדים בעלי לקות-אינטלקטואלית. הפעילות הספורטיבית שהייתה חלק בלתי נפרד מאותו מחנה, העניקה לילדים ביטחון עצמי ומיומנויות שונות.
ב-1968 החליטה משפחת קנדי לערוך אירוע רב-ענפי עבור ספורטאים בעלי לקות אינטלקטואלית
וכך יצאו לדרך בשיקגו משחקי העולם הראשונים של הספיישל אולימפיקס. הייחוס של המשפחה המפורסמת הביא לחשיפה תקשורתית רבה לאירוע ונתן לו את הרוח הגבית לה היה זקוק.
ב-2003 המשחקים יצאו לראשונה מארה"ב ונערכו באירלנד. כיום המשחקים נערכים אחת לארבע שנים כשהחל מ-1977 נערכת גם מהדורת חורף.
באירוע הנוכחי ישתתפו כ-7,000 ספורטאים מ-177 מדינות. את ישראל ייצגו 30 ספורטאים בענפים האישיים+קבוצת כדורסל. טקס הפתיחה ייערך בלוס אנג'לס ממוריאל קולוסאום, האצטדיון שאירח את טקסי הפתיחה של אולימפיאדות 1932 ו-1984 וימשוך אליו מפורסמים רבים ביניהם: אשת נשיא ארה"ב מישל אובמה, המוזיקאי סטיבי וונדר, כוכבת הפופ אבריל לאווין, מייקל פלפס ויאו מינג.
כחלק מעקרונות הארגון, המנונים לאומיים לא מנוגנים בטקסי המדליות או בכלל במהלך המשחקים ודגלי הלאום לא מוצגים למעט בטקס הפתיחה וטקס הסיום.
לפנייה לכתב/ת 
