מחוץ למגרש, הרוסים
מיליון יוצאי ברית המועצות וילדיהם חיים בישראל, אבל רק בודדים מהם מנסים לפתח קריירה בכדורגל. היתר מעדיפים ענפי ספורט אינדיבידואליים, אם בכלל. ניסינו לברר מה הסיבות וחזרנו עם מגוון תשובות, שבכולן חזרו מילים כמו מנטליות, הבדלים תרבותיים, סגירות, התנשאות ואפילו ניכור
אז נכון שיש כמה כדורגלנים ממוצא רוסי (ליתר דיוק, ממדינות ברית המועצות לשעבר) שמחליפים דאבל פאסים עם שמות כמו בוזגלו, ראדי, או דסה, אבל יחסית לגודל הקהילה - המונה כמיליון איש מתוך אוכלוסייה של כ-8 מיליון - מדובר במספרים זניחים.
בבית"ר ירושלים יש את בוריס קליימן, בהפועל רעננה צמח מיקי סירושטיין, וובה בראון מקריית שמונה הוא בן להורים רוסים, ועד לא מזמן התהדרנו גם בדני בונדר שגדל בהפועל ת"א, זומן לנבחרת ישראל בגיל 20, עבר בשלב מסוים לשחק בליגה הרוסית ולפני כשנה פרש בשל פציעות חוזרות.
בעוד שבהתעמלות אמנותית, באתלטיקה ובכדורעף מורגשת כבר שנים פריחה של הספורטאים והספורטאיות מהקהילה הרוסית, דווקא לענף הפופולרי בישראל (ובעולם) הם לא ממש מתקרבים. ולמי שתהה, גם בכדורסל המצב לא שונה בהרבה.
כשמדובר בקהילה שמגיעה ממדינה בעלת מסורת ותרבות ספורט ברור כי מדובר בתופעה, מגמה ברורה ולא נתון סטטיסטי אקראי. למה זה קורה? כשניסינו לברר חזרנו עם תשובות שונות, אבל דומה שבכולן חזרו המילים מנטליות, הבדלים תרבותיים, סגירות, התנשאות ואפילו ניכור.
המאמן הוא אלוהים
טלסניקוב הוא כנראה הכדורגלן הישראלי הכי מצליח מקרב יוצאי רוסיה - שתי אליפויות עם בית"ר ירושלים, 21 הופעות ו־4 שערים בנבחרת ישראל וגם קריירה קצרה בדאנדי יונייטד הסקוטית - ולכן מעניין לבחון איך זה עבד אצלו.
הדיבור של טלסניקוב ישיר, נוקב. ניכר בו שהוא נזהר שלא לחטוא בהתנשאות, אבל עדיין רוצה לומר משהו חד, בלתי מתפשר. "אני הגעתי לישראל בגיל 7, ילד עולה ששמים אותו ברובע ג' באשדוד. נכנסתי ישר לתוך הסג'עייה של העיר", הוא אומר בחיוך.
"הייתי חייב להיות מחוספס ולהשתלב, אחרת לא היה לי סיכוי לשרוד. למזלי, אבא שלי היה מאמן כדורגל והוא לא סמך על אף אחד אחר, רק על עצמו, אז הוא אימן אותי ואת עופר טלקר ובזכותו נהייתי כדורגלן".
טלסניקוב לא עוצר פה וממשיך עם אחד המאפיינים המוכרים של הכדורגל הישראלי: "בשביל ההורה הרוסי יש מבנה היררכי מאוד ברור. המאמן בשבילם הוא אלוהים, הוא האוטוריטה הבלעדית. כשהם רואים הורים אחרים שמתערבים למאמן וצועקים לו 'הלו, תכניס את הבן שלי', הם מבינים שני דברים: שהעסק לא רציני ושאין להם סיכוי. הם לא שולטים בקודים האלה ואין להם מרפקים כדי לדחוף ככה את הילד שלהם".
מיקי סירושטיין, כדורגלן פעיל שאת העונה האחרונה עשה במ.ס אשדוד, ממשיך באותו כיוון: "אצל רוסים לא קיים דבר כזה של להתערב למאמן. הוא מעל כולם. אני בא ממשפחה של ספורטאים. אבא היה כדורגלן באוקראינה, אמא הייתה כדורסלנית ברמת־השרון וברמלה, והם אף פעם לא התערבו בשבילי אצל המאמן".
המשפט האחרון משמעותי מבחינת טלסניקוב, ובעיניו זהו המפתח לניכור הרוסי מהכדורגל המקומי: "אין פה קטע של עליונות על מישהו, זה עניין של תרבות ספורט ואצל הרוסים מאמן חייב להיות סופר־מקצוען. פה כל בנאדם שעשה חודשיים קורס נהיה קואצ'ר. לא רוצה לצאת בהתרסה, אבל מאמן חייב להיות מומחה בתחום שלו. כשהורים רוסים שולחים את הילד שלהם למחלקת נוער ורואים שם בנאדם שסבבה, הוא אוהב כדורגל ועשה קורס הדרכה, אבל לא הרבה מעבר, אז הם יוציאו אותו משם. אם ממול נמצא מאמן כמו אלכס אברבוך באתלטיקה, אז ברור לך לאן הם יעדיפו לשלוח אותו".
ד"ר מורן בצר־תייר, מנהלת אקדמיית וינגייט למצוינות, פוגשת במסגרת עבודתה לא מעט הורים, צברים ורוסים, והיא מחזקת את התזה: "הקטע של מעורבות הורים לא מוכר למי שגדל במנטליות הרוסית. זה מאוד מפחיד אותם ומייצר הרבה חששות מהסוג של 'אני לא מספיק חזק בחברה, אז אני לא אצליח'".
ד"ר בצר מזהה בכדורגל הישראלי משהו נוסף שמקשה על ההשתלבות של יוצאי רוסיה: "יש בענף תחושה מאוד דומיננטית שמדובר בסוג של מועדון חברתי־תרבותי סגור. כדי להיכנס הרוסים צריכים לפרוץ סוג של תקרת זכוכית, שעבור האחרים כלל לא קיימת. יש פה מעין מועדון חברים שמדבר בשפה תרבותית מסוימת ומתנהל בקודים שזרים להם. קח קהילת מהגרים בתוך סביבה צברית לא תמיד פתוחה, והנה לך הסיבה לריחוק".
עבור סירושטיין הכניסה למועדון החברים הזה קרתה באופן די טבעי. הוא מעריך כי לעובדה שעלה לישראל בגיל שנה וחצי ושהעברית שלו נטולת כל מבטא, יש בכך חלק: "אני הגעתי לרעננה ולא חוויתי שום קשיים. איתי בבית הספר בקושי היו רוסים, ובכלל בעיר אין הרבה. אני יודע שאצל חבר'ה שבאו בגיל מבוגר יותר מרגישים את השונות, מציקים להם, ויש את כל הקריאות האלה 'יא רוסי מסריח'. לי היה ברור שאלך לספורט ובגלל שכולם בשכונה שיחקו כדורגל, אז הלכתי גם אני".
אז החבר'ה לא זיהו אותך כרוסי ועשו אותך אשכנזי.
"כן. היו מסתלבטים ומריצים צחוקים. אבל אל תראה אותי ככה, מבחינת טמפרמנט אני יותר מרוקאי מאשר אשכנזי. אני לא אתן למישהו שיעלה לי על הראש".
לא ספורט של יהודים
בעוד סירושטיין נטמע ועל הדרך הטמיע בתוכו את הקודים והשיח הסטריאוטיפי של החברה הישראלית, יש מי שחושבים שהמקרה הפרטי שלו לא ממש מייצג ושזה די הגיוני שהרוסים לא יתערבבו בכדורגל המקומי.
ד"ר עדו נבו הוא מרצה במחלקה למינהל במכללה האקדמית ספיר (בין היתר על הקשר בין ספורט לפוליטיקה), ועבודת הדוקטורט שלו עוסקת בספורט ברוסיה לפני ואחרי התפרקות ברית־המועצות. התובנה הראשונה שלו זרקה את הדיון למקום חדש: "בברית־המועצות הכדורגל לא נתפש כספורט של יהודים, ולכן ברגע שהם מגיעים לארץ הם לא מביאים אותו איתם. מה שהם כן מביאים זה תרבות ספורט של ענפים אינדיבידואליים, שדורשים הרבה אימון, טכניקה גבוהה ועבודה אינטנסיבית. פחות כישרון טבעי ויותר עבודה קשה. שם היתרון שלהם ברור. הם גם מביאים איתם המון ידע ומסורת בתחום האימון. ככה הם בונים להם קינים משלהם, ענפים שבהם יש להם יתרון כמו התעמלות מכשירים, התעמלות אמנותית, שחייה, אתלטיקה. לא כדורגל".
והכדורגל לא נתפש אצלם כאמצעי נוח להשתלבות או אפילו מוביליות חברתית?
"יש איזושהי מוסכמה שבמדינות קולטות הגירה הספורט הוא אמצעי מוביליזציה. באמריקה הבייסבול והאיגרוף מילאו תפקיד כזה, ויש אינספור מאמרים בנושא. אבל זה קורה בדרך כלל במדינות שבהן הספורט הוא חלק מרכזי בחיים ובתרבות, כמו ארה"ב, אוסטרליה או קנדה. בישראל זה לא המצב. אין פה תרבות ספורט אמיתית. אין פה מקבילה כמו הבייסבול באמריקה ומה שהוא עשה לג'ו דימאג'יו, למשל. מיכאל קולגנוב הביא מדליה אולימפית ולא הפך לגיבור, מהר מאוד הוא נשכח.
"אז אם בישראל הספורט הוא לא כלי כל כך טוב להתערות, אומר לעצמו ההורה הרוסי, אז כבר עדיף שאשלח את הילד למה שהוא מכיר ולתרבות שהוא מעריך — שחמט, התעמלות, שם אין את הפרימיטיביות והלבנטיניות שהישראלים מייצגים עבור הרוסים".
אז בסוף אנחנו חוזרים לבדלנות וההתנשאות הרוסית?
"הם העדיפו להתכנס בתוכם ולהתרכז במה שהם מכירים. לך לאשדוד ותראה כמה שחמטאים רוסים יש בעיר. הם גם מרגישים מנוכרים לתרבות הספורטיבית החפיפניקית. באימון כדורגל אתה אומר לקבוצת ילדים לעשות ריצת חימום סביב המגרש, אז הילד הרוסי רץ מעבר לדגלי הקרן, הילד הישראלי חותך ועושה קיצורי דרך. לך תראה אימונים של אירה ויגדורצ'יק בהתעמלות אמנותית, הלוואי שאימונים של סיירת מטכ"ל היו מתנהלים ככה".
בשורה התחתונה הם מתייחסים בזלזול לכדורגל המקומי.
"תסתכל איך הם מתייחסים לתרבות, לתיאטרון, לבלט ולמוזיקה הישראלית ותבין שהם מרגישים שהם באו ממדינה הרבה יותר מפותחת בתחומים האלה".
תכפיל את ההתנשאות
"כולם מדברים עלינו - מה רוסים צריכים, מה רוסים רוצים. עכשיו אנחנו מדברים בשם עצמנו", כך מתמצת אדי ז'נסקר, בן 32 מבאר־שבע, את משמעות ההתארגנות החברתית־תרבותית שנקראת "דור 1.5". מדובר בקבוצה של צעירים שנולדו ברוסיה, אבל גדלו בישראל ומנסים להשתלב פה מבלי לוותר ומבלי להתנצל על הזהות שהביאו איתם מהמולדת. "אנחנו לא דור ההורים שבא לפה בגיל מבוגר וגם לא הדור השני שנולד פה, לכן קראנו לזה דור 1.5", מסביר ז'נסקר את נקודת המבט הייחודית של החבורה.
ואיך הוא רואה את סוגיית חוסר החיבור לכדורגל? ז'נסקר, בוגר תואר ראשון במדעי ההתנהגות ותואר שני בניהול עמותות, מסביר: "בקומוניזם אנשים די ויתרו על עצמם, המדינה הייתה העיקר. בישראל האינדיבידואל יכול לפרוץ, לכן ההורים הרוסים דוחפים לכיוון היחידני. היחיד דואג לעצמו, למשפחה שלו, זה מותר. פתאום מותר להיות קפיטליסט, ובדיקת הגבולות המאוד דרסטית מובילה את הרוסים לענפים יחידניים כמו יוליה גלושקו בטניס או אולגה לנסקי באתלטיקה".
יש טענה שמדובר בהתבדלות והתנשאות.
"קח את כל ההתנשאות הרוסית על כל דבר פה, תעצים אותה פי כמה ותקבל את איך שהם רואים את הספורט המקומי. זו אותה ציניות ואותה התנשאות. הרוסים
אוהבים להיות תלויים בעצמם, יש להם מנטליות של 'נסתדר'. יש קשיים כלכליים? אנחנו נתמודד ונדאג לעצמנו. הרמה המקצועית של הכדורגל נמוכה? נלך לענפים יחידניים, העיקר לא להיות תלויים באף אחד אחר. נתכנס פנימה בתוך הקהילה ונדאג לעצמנו. אני התחלתי להתאמן בכדורגל בהפועל דימונה, שנתון אחד מעליי היה יוסי בניון, וכשהגעתי לגיל שהיה צריך לשלם, עזבתי. אצל מהגרים שעסוקים בהישרדות השיקול הכלכלי הוא קריטי. אני זוכר את אבא שלי אומר לי 'אתה רוצה שבגיל 35 תגמור עם הכדורגל ולא תהיה לך קריירה?' המשמעות הייתה ברורה - קריירה זה אומר שחייבים ללכת בכיוון של השכלה גבוהה".
וההתבדלות הזו מביאה גם לחוסר חיבור בכל הקשור לאהדה לקבוצות ישראליות.
"אני אישית אוהד מכבי חיפה, כי כשעליתי לארץ שיחק שם ויקטור צ'אנוב שאותו הכרתי מרוסיה. אבל בוא נגיד ככה, בפורום הרוסים הקבוע שאני משחק איתו כדורגל כל יום שישי, האנשים שם שולטים במה שקורה בליגה האוקראינית יותר מאשר בליגה הישראלית".
לפני שסוגרים את הדיון אני חוזר לטלסניקוב ומחפש אצלו פיסת אופטימיות. לא מצאתי. כדורגלן העבר שעלה בגיל שבע וחי פה כבר 35 שנה, סיכם: "יש לנו בישראל אנשים מאוד מוכשרים, אבל צריך חשיבה תהליכית מאוד רצינית וזה לא קורה. הילד שלי מגיל חמש כבר רוצה להיות שוער, ואני מתלבט אם בכלל לשלוח אותו לכדורגל".
לא פעם נאמר שהכדורגל והספורט בכלל הם בבואה שמשקפת תהליכים חברתיים. לעיתים המגרש אפילו מקדים את החיים עצמם. בישראל 2015, השסועה והעצבנית, שבה השבטים השונים מתכנסים בתוך עצמם ומנסים להבין לאן הולכים מכאן, הכדורגל הוא רק מראה שמציגה באור בוהק ונטול רחמים את ההשתקפות של החברה. וכמו שהבנתם, היא לא ממש מחמיאה.
לפנייה לכתב/ת 
