ספר פתגמים לילדים: תפסת מרובה לא תפסת
ספרי ילדים רבים בוחרים פתגם שגור ומבהירים את משמעותו דרך סיפור. "קיש קיש קריא", ספרה של חגית בנזימן, שם לו למטרה להציל את פתגמי המסורת האבודים בעברית ובארמית, ולהנחיל אותם אל דור העתיד. אך בגלל התוכן הארכאי והאווירה המעייפת - לא בטוח שהספר הזה יגשים את עצמו
ספרי ילדים רבים נכתבים מתוך כוונה דידקטית. יש שמצהירים על כך במופגן, ויש שמנסים להעביר את הכוונה הזו בדלת האחורית (אך לרוב ייתפסו במהרה). טקסטים לילדים שלהם מטרה לימודית רווחים מאוד בספרות המקומית, והם לבשו מלבושים שונים לאורך השנים. אחד הז'אנרים המוכרים הוא זה של סיפורים בעקבות פתגמים וביטויים.
הרעיון פשוט למדי: במרכז כל סיפור ישנו ביטוי או פתגם - לרוב יהיה זה פתגם שגור מאוד, והעלילה עצמה נבנית סביבו על מנת להדגימו ולהבהיר את משמעותו. לעתים העיצוב של הסיפור יישען על סוגת המשל (כמו משלי איזופוס) אך בעוד אלו - גם בגלל ראשוניותם - מציגים טקסטים סוחפים שמסר בסיומם. רבים מהטקסטים שמטרתם להנחיל פתגמים וללמד את משמעותם, לא מציגים מערך סיפורי מקורי, מלהיב וייחודי, שעומד בזכות עצמו גם ללא ההקשר החינוכי הספציפי של למידת פתגם.
הספר החדש של חגית בנזימן (טקסט) ומנחם הלברשטט (איורים), "קיש קיש קריא - פתגמים לילדים" (הוצאת כנרת זמורה-ביתן) מבקש להציל - לא פחות! - את הפתגמים הנשכחים, שהילדים של היום כבר לא עושים בהם שימוש, וכך לשמר מסורת תרבותית ענפה.
עוד בערוץ ספרי ילדים - צפו באלונה פרנקל מספרת על ספריה:
חגית בנזימן, שכתבה את הסיפורים המחורזים, היא סופרת ותיקה ופסיכולוגית. ספרות הילדים שכתבה עוסקת לרוב במצבים שכיחים בקרב ילדים וילדות, ובמתן תיאור פסיכולוגי ורגשי למצבים אלו. ב"קיש קיש קריא" היא "מרשה לעצמה" להתפרע מעט, והטקסטים שכתבה חרוזים יפה ושומרים על איזון מוצלח בין ניסוחים עכשוויים לניסוחים מעט ארכאיים, ההולמים את הפתגמים הקדומים. בהתאמה, גם האיורים של מנחם הלברשטט הם עירוב של ישן וחדש, בעוד הוא שותל אלמנטים שונים המתקשרים לחיים בהווה, לצד סגנו‧ן קריקטוריסטי לעתים של הסיטואציות והדמויות, והרבה הומור.
עשרים ושלושה פתגמים נבחרו לספר שיצא בפורמט גדול ומזמין ובאיורי צבע. נמצאים בו סיפורים המעבירים את מהות הפתגמים, אשר מופיעים כלשונם או בווריאציה מסוימת בטקסט עצמו. בין הפתגמים המסופרים: אין חכם כבעל ניסיון; תפסת מרובה לא תפסת; אם אין אני לי מי לי; אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, וגם פתגמים מוכרים פחות: סדנא דארעא חד הוא, או: לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו. פתגמים אלו ואחרים, בעברית ובארמית, עוסקים ביחסים בין בני אדם, בהלכות מוסר ובהקניית ערכים.
הסיפורים עצמם מציגים לרוב אירועים ומצבים שילדים וילדות עשויים להכיר או להזדהות עמם; אחדים דרמטיים ואחרים מזכירים משלים - והם מצומצמים יותר מבחינת הביטוי הספרותי של העלילה הקצרה: ילדים שמוצאים כלב ורוצים לטפל בו, אך האם העסוקה מתנגדת בהתחלה; ילד שמציק בבית הספר ומתגבר על יצרו ועל כן זוכה בפרס; מריבה סביב שולחן סדר פסח; עיבוד משעשע למשל על הנמלה החרוצה עבור הפתגם "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", ועוד.
אין ספק שמבחינה תרבותית, יש ערך לפרסום ספרים מסוג זה. די לחשוב על "ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי, שהחל כפרויקט שמטרתו לאגד את אגדות חז"ל מארמית ולתרגמן לעברית עבור הילדים, בשביל להבין את המשמעות הגדולה בשימור נכסים תרבותיים.
שם הספר הוא חלק מפתגם בארמית (שגם מופיע בספר) - "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" שמשמעותו אדם כסיל שמבליט את עצמו יותר מהפיקח. אמנם "קיש קיש קריא" אינו מיזם שאפתני ורחב היקף כמו "ספר האגדה", ולא נכון יהיה להשוות בין השניים, אבל משהו במטרה הלימודית בכל זאת משותף להם. אולם בעוד "ספר האגדה" הוא יצירה ספרותית בראש ובראשונה, "קיש קיש קריא" אינו מצליח להתעלות אל מעבר להעברת ייצוג של הפתגמים, ואולי כלל לא התכוונו היוצרים לעשות זאת.
בשונה מ"האגדות שלנו" שכתבה שהם סמיט - פרויקט שמבקש להמשיך את המסורת של "ספר האגדה", ועושה זאת בהצלחה, בין השאר, משום הפרשנויות הנלוות לטקסטים, ואפילו בשונה מהספר האפקטיבי פחות, "יפתח המוצלח", שכתבה מיכל חזון אשר מטרתו ללמד ביטויים וכפל לשון דרך טקסט עלילתי הומוריסטי, הסיפורים ב"קיש קיש קריא" נתונים מדי בסד הדידקטיות. הם חסרים את התנופה הספרותית שתקנה לספר חיים מעבר למהלך הלימודי הספציפי שהוא נדרש לו.
לכאורה יהיה נכון לטעון שאם אין מטרה ספרותית-אמנותית לספר אלא רק מטרה דידקטית, אין כאן שום בעיה. אולם, על מנת להנחיל באמת מסורת תרבותית, להעשיר את אוצר המילים ואת מקורות ההתייחסות של הילדים והילדות, נכון יהיה להגיש להם טקסטים שיש ביכולתם להישאר מעבר לקריאה ספציפית של הטקסט (במקרה הזה - ככל הנראה במסגרת בית ספרית).
כפי שטקסטים שמטרתם ללמד לקרוא אולי יסייעו בתהליך זה,
אבל לא בהכרח ינחילו את אהבת הקריאה, או כפי שטקסטים לא מוצלחים מבחינה ספרותית יגרמו אולי להנאה מהספר אבל לא יותירו חותם שיוביל להמשך קריאה, רצוי שגם טקסטים שמטרתם דידקטית מהבחינה התרבותית יעמדו בפני עצמם וייזכרו בקרב הקוראים והקוראות הצעירים כיצירה ספרותית עשירה ומגוונת. רק כך הביטויים והפתגמים באמת יזכו לחיי נצח, והילדים והילדות יהיו יכולים להשתמש בהם ולהעבירם הלאה.
לסוגו, "קיש קיש קריא" אינו ספר רע, בין השאר משום החיבור המוצלח בין הטקסטים לאיורים והחדווה הרבה העולה מן הטקסטים. אולם לאמיתו של דבר הוא מועד בכוונת העל שלו - לקרב את הילדים של היום לביטויים, וזאת משום שהוא אינו מציג מערך סיפורי חדש, מקורי או מעניין במיוחד.
הספר נשען על אותה מסורת כתיבה של סיפורים קצרים שסובבים סביב הפתגם, דווקא במקום שבו נדרשת התייחסות חדשה להנחלת התרבות בעידן של טלפונים חכמים וגירויים וויזואליים חזקים. נדמה כי הגיעה העת לחשוב על צורה שונה שתעביר את המסורת התרבותית באופן כזה שיתכתב באמת עם תרבות הילדים העכשווית והמערך החווייתי שלהם, ותגרום לדור העתיד לא רק לקבל מידע לימודי בצורת סיפור חביב, אלא שתגרום להם להתחבר אל אותה המסורת, שתנחיל עבורם תרבות.
"קיש קיש קריא", מאת חגית בנזימן. יעות: עמירם רביב. איורים: מנחם הלברשטט. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 64 עמ'.
