שתף קטע נבחר
 

בואו לקרוא את סיפורה של יצאנית וינאית

הספר הבא נכתב ב-1906, נכנס לרשימת הספרים האסורים בגרמניה, ועמד במרכזו של משפט מפורסם בנושא חופש הדיבור. "ג׳וזפין מונצאנבאכר - סיפורה של יצאנית וינאית" מספרת את קורותיה של גיבורה שלא תשכחו. בואו לקרוא את היצירה האירוטית באתר "עברית"

בשנת 1906 הודפסו בווינה, בהוצאה פרטית, 500 עותקים של ספר אירוטי בשפה הגרמנית. מאה שנים לאחר מכן הגיע מספר העותקים שהודפסו בגרמנית ובאנגלית ליותר משבעה מיליון. "ג'וזפין מונצאנבאכר" תורגמה לעוד 31 שפות, והיוותה בסיס ליותר מ-30 סרטים, עשרות מחזות ואופרטות ומספר "ספרי המשך".

 

ספרו זה של פליקס סלטן - יהודי ממוצא הונגרי, בן למשפחה מוכת עוני, שהיה עיתונאי, מבקר תיאטרון, מסאי וסופר - הוכנס ב-1960 ל"רשימת הספרים האסורים" בגרמניה ובאוסטריה, ועמד במרכזו של משפט מפורסם על חופש הדיבור בגרמניה בשנת 1990.

 

 

ג׳וזפין מונצאנבאכר מביא את סיפורה של פאפי, נערה צעירה, כפי שהיא מספרת אותו בגיל חמישים, במבט לאחור. הספר סוקר את לבלובה המיני בגיל ילדות, את מפגשיה המיניים הראשונים, את אהבותיה ואת ראשית דרכה המקצועית. בני משפחה, ידידים, כמרים, מורים - כל מפגש הינו שלב נוסף בסולם שהוביל אותה אל פסגת הקריירה שלה. בואו לקרוא קטע ממנו באתר "עברית":

 

צפו: דרור משעני על רב המכר שכתב    (צילום: ליאור פז, עריכה: רונה פפר)

צפו: דרור משעני על רב המכר שכתב    (צילום: ליאור פז, עריכה: רונה פפר)

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

  • צרויה שלו, אשכול נבו ויובל נוח-הררי: עכשיו ב"עברית"

     

    סיפורה של יצאנית בעלת קריירה מצליחה ()
    סיפורה של יצאנית בעלת קריירה מצליחה
     

     

    קורא יקר

    כאשר אני נזכרת באמרה הישנה והנפוצה, האומרת כי זונות צעירות נעשות למתחסדות דתיות בימי זִּקנה, אני חייבת לטעון כי אני אחת מהיוצאים מהכלל לאמרה זו. נכון, אני זקנה כעת, ואיבדתי את מראי הנאה, ואף שאני עשירה, אני סובלת לעתים קרובות מבדידות. אבל אינני מתחרטת על עברי כהוא זה, ואינני חושבת שעלי להעמיד פני מתחסדת. אני מאמינה באלוהים, אבל אני שונאת להפוך את הדת והאמונה למחזה-של–-צבועים שאני שחקנית בו, בכל הקשור לחיי הפרטיים.

     

    חינוכי המיני החל בגיל צעיר, צעיר ביותר, והתיאוריה לוותה תמיד על ידי התרגול המעשי. התנסיתי בכל דבר שאישה יכולה להתנסות בו בחברת גבר או גברים, בכל מצב אפשרי - על מיטה, על רצפה, על שולחן או על כיסא, שעונה על קיר בית ישן, שוכבת בשדה הפתוח, יושבת בכרכרות וברכבות, או שוהה במגורי החיילים, בבתי סוהר ובבתי בושת.

     

    אף שנולדתי וגדלתי ברובעי-עוני של הפרוליטריון בווינה, רובעים הידועים בעליבותם ובהיותם מוקדי חולי ומגפה, ירשתי מהוריי גוף בריא, שתמך בי בסערות החיים שעברו עלי ובתלאותיהן, ועוזר לי ליהנות גם כעת מימי זִּקנה. רוב הנערות שהיו חברותַי למשחק באותם רובעי-עוני חלו ומתו בגיל מוקדם בבתי יתומים עלובים, בדירות אומנה ובבתי-תמחוי - או שנעשו מכוערות כמכשפות בשנות העשרים לחייהן, עקב תלאות היום והפרנסה של בנות הפרוליטריון. אבל גופי הבריא עמד בכל תלאות וייסורי העוני, ונדמה היה כי אני פורחת, מילדותי ועד זִּקנתי, בהכירי כל סוג של מגע מיני, מימי ילדותי המוקדמת.

     

    בריאותי השופעת היתה היסוד המוצק עליו יכולתי לבסס קריירה ארוכה ומצליחה של יצאנות. לא רק שהייתי סקרנית מבחינה מינית, אלא הייתי גם חקרנית ופקוחת עיניים, הרבה יותר מחבריי לסמטאות העוני.ועד מהרה הבנתי כי כדי להישרד אני חייבת להתרחק מרובעי העוני של ילדותי. כאשר גיליתי כי גברים משתוקקים אל גופי ומוכנים לשלם עבורו, ניסיתי לאסוף לקוחות מהמעמדות המבוססים יותר של החברה, הבורגנים בעלי ההון והכסף.

     

    וכיוון שהגברים בני המעמדות האלו חפצו לעתים קרובות "‬לחנך"‬ אותי ולהורות לי נימוסים טובים, אני הפכתי להיות לתלמידה צייתנית. עד מהרה פיתחתי חוש טעם טוב, ותשוקה לדברים היפים של החיים. והתמדתי בכך בעיקר אחרי שקלטתי כי נשים ממעמד נמוך מלידה, כמוני, לא חייבות להישאר עניות וחסרות–‬ערך כל חייהן, כפי שאמרו לי בילדותי במפורש או במרומז הוריי, שכניי ומורי הדת שלי. למדתי כי רוב נערות הפרוליטריון נדחקות אל הזנות בגלל תנאים חברתיים וכלכליים, ולא כיוון שהן "‬מושחתות מלידה"‬.

     

    אני חייבת להודות כי במקרה הפרטי שלי, היה זה גופי שהתעורר מוקדם

    למדי למיניותו, וגופי, ביחד עם התשוקה המינית שגאתה בי, דחפו אותי לדרך שעלולה היתה להסתיים במוות מוקדם בבית חולים לעניים חסרי כל - אבל במקום זאת הובילה אותי לחיים מלאי הנאה ועושר. הסתובבתי הרבה, או כפי שאומר הפתגם "‬ינקתי צוף מכל פרחי היער והשדה"‬, הרחבתי את אופקיי התרבותיים וטיילתי בארצות זרות, בוחנת בכל מקום את האנשים השונים ומרחיבה את יכולת השיפוט שלי.

     

    כיום אני רוצה לכתוב על החלק הקודם של חיי, ואין זה בגלל רגש של אשמה כלשהו, הלוחץ עלי להסיר את המשא מעל נשמתי ומצפוני, או בגלל סיבה שטותית כגון זו. כדי להקל על בדידותי, אני רוצה להיזכר בימי עבר אלו של ילדותי ונערותי - ואולי גם כדי לבדר את עצמי בהעלאת אותם זיכרונות ותענוגות של נעורי, שנמנעו מגופי בשנים האחרונות. אני יודעת כי כומר העדה שלנו היה רוצה כי אהיה מתחסדת, "‬ואתוודה על חטאי עברי"‬, ואבסס את כתיבתי על תורת מוסר כלשהי. אבל, כמו שכבר אמרתי, אינני חשה שום רגשי חרטה, כיוון שחיי "‬חטא"‬ אלו הוציאו אותי מחיי עוני מנוולים ברובעי העוני, ואִפשרו לי לחיות כמו כל אישה נכבדה ממעמד הולם.

     

    ומעבר לכך, אני מעולם לא מצאתי תיאור כתוב מהימן איך חיות, למעשה, כל אותן זונות/יצאניות/נערות–ההפקר או הפילגשים בפרוטה. מה הן מרגישות או חושבות? מה עובר עליהן?

     

    כך, בכתבי ספר זה ובהציעי לקוראים הכרת עולם ממשי ומוחשי זה של "‬חיים שפלים"‬, רבים מלקוחותַי הנכבדים, אנשי אצולה וממון מ"החברה הטובה"‬, ילמדו שיעור טוב על חיי "‬נערה להשכיר"‬, זו שהם אוספים אל בין זרועותיהם, בחושבם כי כל מה שהן, ומה שהן אומרות, אינו אלא "‬משחק"‬ מקצועי שמטרתו לרומם את רוח הגברים. לא יזיק לאותם אדונים (וגם לך קורא יקר) ללמוד את האמת.

    ג'וזפין מונצאנבאכר

    וינה, אוסטריה

     

    רוצים לקרוא עוד? היכנסו לכאן! 


  •  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ג'וזפין מונצאנבאכר. סיפורה של יצאנית וינאית
    לאתר ההטבות
    מומלצים