מדילן ועד נינט: האמנים שהמציאו עצמם מחדש

בוב דילן. חשמלית ושמה שינוי

בתגובה, זכה דילן, מי שמונה באותם ימים באופן לא רשמי למנהיג תנועת הפולק האמריקאית, למטחי בוז וזעם מצד קהל שזעק באותם ימים לשינוי של כל דבר בעצם - פרט לאמניו האהובים. ההופעה הידועה לשמצה ההיא זכתה בהמשך לכינוי "פרשת דילן החשמלי", והשפעתה על עולם המוזיקה תועדה היטב.

מאז לא מעט מוזיקאים עשו את הלא ייאמן וחקרו מחוזות מוזיקליים אחרים, שונים במהותם מהמקומות בהם הרבו לשהות. דיוויד בואי הפך מזמר פולק בואכה ילד הפרחים לאנדרוגינוס חלל, שלמה גרוניך בכלל התחיל מפסיכדליה.

אין הכוונה כאן להרכבים כמו רדיוהד, שהשינוי בצליל שלהם היה תוצר של התפתחות אמנותית ותמורות טכנולוגיות, אלא בכאלו שהתמורה שחוללו ביצירתם היתה קיצונית עד ללא היכר. בין אם מדובר באומץ, טיפשות, בגידה בערכים או טעות מקצועית - כל אמן חייב לעצמו שינוי אחד שיקח אותו אל מחוץ לאזור הנוחות. 

ג'נסיס

תהליך הפיכתה של ג'נסיס מלהקת פרוגרסיב מוערכת להרכב פופ לא התקבל יפה על ידי האנשים שאהבו אותה והיו מוכנים לנצח להישבע באלבום הקלאסי "Selling England By The Pound". השינוי הקיצוני שחוותה הלהקה היה בעיקר תולדת עזיבתו של פיטר גבריאל את עמדת הסולן והחלפתו במתופף פיל קולינס.

התכנים המעורפלים, הטקסטים המאתגרים והעטיפה התיאטרלית שהפכו את ג'נסיס להרכב רוק מתקדם מוערך, פינו בשנות השמונים את מקומם לפופ-רוק קליט וקל יותר לעיכול, כשקולינס אוחז במושכות.

מאתגרת ותיאטרלית. ג'נסיס גרסת 1973

במקביל לירידת קרנו של הז'אנר בו פעלו לפני כן (שנות השמונים עשו שמות בהרכבי פרוגרסיב כמו קאמל, קינג קרימזון וג'טרו טול), ובעוד גבריאל ממשיך להתהדר בתווית איכותית (ואף נימק את בחירתו האמיצה לעזוב בשיר "Solsbury Hill" - בעצמו שיר פופ), הלכו שיריה של ג'נסיס שעד אז התפרשו לעתים על פני דקות ארוכות - והפכו לקצרים ולהיטיים יותר.

על אף שהמעריצים הותיקים ראו בכך בגידה וסטייה ממסלול מוכר, קהל רחב יותר הפך את ג'נסיס ללהקת פופ-רוק מצליחה ומשגשגת באייטיז. עד שהתפרקה במהלך שנות התשעים היתה ג'נסיס למוקצית בקרב חובבי מוזיקה עילאים ומתנשאים, ולהצלחה מסחרית ענקית בקרב קהל חדש - מתוחכם פחות, אך משלם יותר.

קלילה ופופית. ג'נסיס 91'

כריס קורנל

חובבי הגראנג' אף פעם לא הצליחו באמת לעזוב את סיאטל הניינטיזית. גם 20 שנה אחרי "Nevermind" ,"Ten" ו-"Superunknown", שלושת האלבומים הגדולים של הז'אנר, יש עדיין מי שחושב שמדובר בתור הזהב של רוק הגיטרות. עשורים אחרי, אייקוני הגראנג' (לפחות אלו שנותרו בחיים) נותרו פיגורות מוערצות גם בהמשך הקריירה שלהן.

פרל ג'אם נהנית עד היום מהערצה אדירה, דייב גרוהל נהנה מחסד הנעורים שנשמר לנירוונה - לפחות בשנותיו הראשונות כסולן הפו פייטרז, וגם כריס קורנל הצליח לתחזק עדת מאמינים אדוקה.

מאייקוני הרוק הגדולים של שנות התשעים. קורנל כחלק מסאונדגרדן

זו קיבלה בשמחה גם בלדות רוק שהוציא במסגרת קריירת הסולו שלו, ביניהן "Can't Change Me", וחיבקה גם את שיתוף הפעולה עם חברי רייג' אגיינסט דה מאשין באלבום הראשון של ההרכב אודיוסלייב. אלא שאלבומה השני של אותה סופרגרופ כבר התחיל להראות סימנים כי קורנל, כותב התכנים המרכזי, קורץ למחוזות מיינסטרימים יותר.

אם אלבום הסולו "Carry On" מ-2007 לא סימן שינוי קיצוני מספיק (והספיק מבט אחד בקליפ רנדומלי של אחד מהסינגלים שיצאו ממנו כדי להבין את גודל ההבדל שחל בקורנל) - הרי שהאלבום "Scream" מ-2009 כבר היווה את נקודת האל חזור עבור מי שבחר להמשיך ללוותו במסעו המוזיקלי.

אודיוסלייב. רוחות של שינוי

"צרחה" היה אלבום ששמו תיעד באופן די מדויק את התגובה הראשונה של מעריצי סאונדגרדן להאזנה אליו. קורנל, בן 45 אז וככל הנראה בשיאו של משבר אמצע חיים, בחר בטימבלנד, המפיק הלוהט ביותר במוזיקת הפופ של אמצע העשור הקודם, להפיק לו יצירה שלא באמת השתייכה לאף ז'אנר.

עמוס מניירות, לחני פופ נטולי השראה, אפקטים מייגעים והגשה נטולת חן לחלוטין, "Scream" היה ניסיון של אמן רוק מזדקן להתאים את עצמו אל רוח הזמנים המשתנים. זו היתה הפרשנות של קורנל לאופן בו המוזיקה שלו צריכה להישמע עם השתלטותו של האוטו-טיון על כל חלקה טובה בתעשיית המוזיקה. אלא שקורנל אינו אמן פופ במהותו, ועל כן האלבום הוא לא הכיל להיטים גדולים. למעשה הוא נחשב כישלון אומנותי - כאלבום רוק או פופ.

ניסיון כושל. קורנל בפאזת טימבלנד

קורנל ביקר בארץ באותה שנה והעניק לקהל הישראלי הופעה נהדרת ומפתיעה, חרף החשש כי השירים החדשים לא יתקבלו יפה בקרב מביני עניין ודבר. ללא ספק העובדה כי המוזיקאי הלביש על שיריו החדשים עיבודי הופעה שונים לחלוטין מאלו שקיבלו באלבום, תרמה רבות להצלחתו של המופע. להקת החימום היתה לא אחרת מאשר משינה, שביצעה בפעם הראשונה מזה שנים רבות את שירי האלבום שנחשב עבור הקהל שלה עצמה - לשינוי כיוון משמעותי.

משינה - "מפלצות התהילה"

האגדה מספרת שכשמנהלה של משינה בועז בן ציון, שמע בפעם הראשונה את החומרים של "מפלצות התהילה", הוא לא רצה לקחת כל חלק בהרפתקה המוזיקלית החדשה של יובל בנאי ושות'.

חמודים ונקיים בדרך אל הים. משינה

בניגוד לשירים כמו "אופטיקאי מדופלם" או "רני בפריז" שקנו ללהקה את עולמם והושפעו לא מעט מהרכבי סקא כמו מדנס, כש"מפלצות" רואה אור ב-1992, הלהקות השולטות בזירת הרוק האלטרנטיבי היו הפיקסיז וסוניק יות'. 

מנגד, סצנת הרוק העולמי היתה שייכת להרכבים כמו מטאליקה, נירוונה וגאנז אנד רוזס. משינה, כמובן, ספגה את ההשפעות והדגימה אותן באלבום חדש ו"כבד" ביחס לקודמיו, שיצא בלייבל של הלהקה "זברה".

רועשים וזועמים בדרך לגיהנום. פוגו בהופעה של משינה

הרדיו אמנם לא פירגן ל"מפלצות התהילה" וגם ההופעות לא ממש מילאו את האולמות, אך מסתבר שהקהל של משינה דווקא היה מוכן לקבל את הניסיוניות והתעוזה. מכירות האלבום היו רחוקות מלהיחשב ככישלון. למעשה, מדובר באסופת שירים שהפכה קלאסית עם השנים וזכתה למעמד של קאלט.

קשה למצוא היום הופעות של משינה שלא יכילו שירים כמו "אין מקום אחר" או "הכל התחיל בנאצר". חברי הלהקה, בכל מקרה, הודו בראיונות כי מדובר באלבום שהם הכי נהנו להקליט.

ניו אורדר

כמו במקרה של ג'נסיס, גם ג'וי דיוויז'ן חוותה שינוי מסלול מחדש (שלא נאמר - סדר חדש. סליחה, הייתי חייב), עם יציאתו של סולנה מהמשוואה. התאבדותו של איאן קרטיס ב-18 במאי 1980 שלחה את חברי הלהקה הנותרים לחיפוש אחר סולן.

קשה לדמיין מישהו מצליח לצעוד בנעליו של קרטיס אל אזורי הדמדומים האפלים אליהם הוביל את חבריו, ואלו אף שקלו לרגע אופציה של המשך פעילות כהרכב אינסטרומנטלי בלבד.

איך מתעלים על זה? ג'וי דיוויז'ן

אלא שאז מה שנשאר מג'וי דיוויז'ן הפך לניו אורדר, ואחרי פאזה קצרה של ניסיון לשחזר את הקו המוזיקלי הקודם, עם הזמן ובהדרגה שילבו חבריה פוסט פאנק בסינתיסייזרים ואלמנטים רקידים, השילו מעצמם סממני עגמומיות והפכו בסופו של דבר להרכב דאנס אלקטרוני וחלוצי, שבלט בסצנת המועדונים הניו יורקית של שנות השמונים. 

במובנים מסוימים ניו אורדר מייצגת סקאלת רגשות שונה לחלוטין מזו שג'וי דיוויז'ן עוררה, כזו שספק אם קרטיס היה מוביל אליה לו היה נותר בחיים כדי להנהיג את ההרכב.  

מסתדרים מחדש עם סינתיסייזר

ההצלחה שחוותה והמעמד אליו הגיעה ללא ספק הוציאו אותה מצלה של להקת האם - וזאת כנראה בשל חוסר ניסיונה להתחרות בעברה ובחירה בצעידה אל עבר עתיד אחר וקצבי יותר.

מאמפורד אנד סאנס

הטריים שברשימה הם מרכוס מאמפורד ולהקתו מאמפורד אנד סאנס. אלו נחשבו עד ממש לאחרונה להרכב פולק בהגדרתו המובהקת - להקה שכל הווייתה הרמוניות קוליות, נגינה אקוסטית, מלודיות עליזות ברובן ותכנים מעולם הדת והנצרות.

יש שמצאו את הצליל של מאמפורד ובניו מעיק בשלב מסוים, אך אין ספק כי הוא קנה להם קהל מעריצים אדוק. ברגעים מסוימים היו כאלו שדיברו על הלהקה כיורשת של קודלפליי, ממש כפי שזו נחשבת ליורשת של U2, לא פחות.

מנחה לאלוהיי הבנג'ו. מאמפורד אנד סאנס גרסת הפולק

ייתכן שההשוואה חילחלה גם אל יצירתו של ממאמפורד בשנתיים האחרונות, שכן "Wilder Mind", האלבום החדש שהוציאה הלהקה בחודש מאי האחרון, הציג שינוי כיוון משמעותי עבור המוזיקאים המזוקנים. במקום בנג'ו ופולק קצבי, הפכה מאמפורד אנד סאנס במחי אלבום אחד - ששמו אולי יותר ממרמז על שאיפות לא ממש נסתרות של יוצריו לחשוף צד אחר שטרם חשפו - ללהקת רוק-פופ חצי אלקטרונית.

מאמפורד מודל 2015 היתה למחברת המנונים נוסח קינגז אוף ליאון (של 2008 ואילך), או יותר נכון - לקולדפליי ול-U2, אותן להקות איצטדיוני ענק אשר לפני כמה שנים סומנה כזו שתירש את מקומן. גם מבחינה תדמיתית נרשם שינוי עבור הלהקה, שחבריה החלו להצטלם במעילי רוק, מדגמנים לוק מחוספס יותר.

עכשיו אנחנו רוקרים. מאמפורד 2015

"מאמפורד אנד סאנס עשתה שינוי כיוון ונטשה נוסחה מוכחת, על אף שלא היתה צריכה לעשות זאת", שיבחו רוב המגזינים, כשהיו גם כאלו שמצאו דמיון בין מאמפורד 2 לספרינגסטין של 87' או לסטרוקס של 2001. "לא רק שהאלבום החדש מציג מחדש את חברי הלהקה כאלילי רוק", נכתב בביקורת אחרת, "הוא עושה זאת מבלי לפגוע באלמנטים המרכזיים אשר גרמו למעריציה להעריץ אותה".

ביקורות פחות מפרגנות בחרו להתייחס לגרסה החדשה של מאמפורד כעוד להקת רוק גנרית בים של לא מעט כאלו, אשר איבדה את הייחודיות שבה לטובת המנוני איצטדיונים ולכלוך רוקנ'רולי.

נינט

הדיון מוכר ונטחן מזמן אבל המסקנות טרם הוסקו. האם השינוי התדמיתי והמוזיקלי שעברה נינט טייב לפי כשש שנים, מ"המאמי הלאומית" לנערת הרוק, היה בעוכריה? האם קנה לה קהל מעריצים חדש, או שמא רק הבריח את אלו שהצטרפו אליה לנסיעה כשהפכה לזוכה הראשונה בריאליטי מוזיקלי בישראל? אין ספק שהשינוי בין נינט החיילת התמימה של "ים של דמעות" לבין המותג Ninet כבר דובר רבות.

תצרחי, תשתקי. נינט V1

גם אם טייב הנתסתה בסגנונות שונים של רוק עוד בטרם החל השינוי הגדול בחייה (האלבום "יחפה" שהפיק לה אביב גפן, לא זר כמובן לצליל גיטרות), האלבום "קומוניקטיבי" מ-2009, כמו גם אסופת השירים באנגלית "Sympathetic Nervous System", כבר שאבו השראה מאייקוני רוק גדולים יותר מכריס מרטין, נניח.

הטרנספורמציה ניכרה גם בגרדרובה של טייב, ואולי זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שהשינוי הגדול שעברה עדיין, גם למעלה מחצי עשור אחרי, מריח לעתים מחוסר אותנטיות.

מה קרה שם באמת? נינט היום

זה לא שנינט לא מבצעת גדולה. היא בהחלט מוזיקאית ראויה ואין ספק כי שינוי, מכל סוג שהוא, דורש לא מעט אומץ - מהסוג שטייב בורכה בו במינונים גבוהים. אלא שהתעקשותה לדגמן מניירות חזותיות של רוקנ'רול, בעודה ממשיכה לשמש כפזנטורית של דלתא או מתקלטת באירוע של חברת חיתולים, כמעט ועומדת בקונטרסט לשינוי המוזיקלי והתדמיתי שהיא טוענת לו.

כך או כך, את "ים של דמעות" לא תשמעו אותה מבצעת בקרוב. הנישואים לאיש להקת "הקולקטיב" יוסי מזרחי (גרסה לבנטינית משלנו לגיטריסט דייב נבארו) השפיעו גם הם על יצירתה. בסך הכל טוב שמישהו עדיין מתחזק את הז'אנר, שהפך מוקצה בישראל לפני שנים די רבות - וחבל שכך.