מקוריאה ועד מקפרין: מופע כיפי לחובבי הג'אז

לפרקים היה נדמה ששני דודים חביבים יושבים על הבמה ומשתעשעים להם באילתורי ג'אז, ולפרקים היו פתאום קסמי מוזיקה של ממש על הבמה. כך או כך, ברור היה שהשניים נהנים להם. והקהל, שכאילו הזדמן לו לחדר המוזיקה הפרטי של קוריאה ומקפרין, נהנה בעליל אף הוא.

הופעה משותפת של צ'יק קוריאה (Chick Corea) ובובי מקפרין (Bobby McFerrin) היא מפגש של שני ענקים, כל אחד אייקון בתחומו. צ'יק קוריאה (74) הוא פסנתרן ומלחין ג'אז גאוני, מפורצי הדרך החשובים של הפיוז'ן ג'אז. אני עוקב אחריו בדבקות מנעורי בשנות ה-70. הסגנון שלו באותה העת היה תערובת ייחודית ונועזת של גרוב ריתמי מעולם הפאנק, עם ג'אז לטיני מתובל ברית'ם אנד בלוז קלאסי ועם אפקטים אלקטרוניים מזירת הרוק. היום הוא כבר לא מנגן פיוז'ן כזה, ועשה מהלך ברור אל חיק המיינסטרים של סטנדרט ג'אז. לא עד הסוף ברור לי מדוע. מכל מקום הברק והעומק הקוריאי עדיין עובד.

מאלתרים ומשתעשעים(צילום: עידו ארז)

בשונה מקוריאה, בובי מקפרין (65) - שחשיבותו כמלחין אינה פחותה מהיותו פסנתרן בחסד – הוא וירטואוז קולי נטו. והוא אכן עושה נפלאות. הוא מסוגל לנוע חופשית במנעד של ארבע אוקטבות, והשירה שלו מתובלת בבליל של אפקטים: זינוקי פַלצֵט גבוהים מתוך הרצף המלודי, ליווי עצמי באמצעות המהומי בס ותפוף חזה, scat singing (שירת אילתור ג'אזית בג'יבריש) ועוד כהנה וכהנה. הוא אמנם מרבה לשתף פעולה עם אמנים אחרים, אבל גדולתו היא בשירת א-קאפלה, בלא ליווי כלי כלשהו.

כל אחד מהם, בנפרד, כבר הופיע בארץ כמה וכמה פעמים. את קוריאה שמעתי וראיתי לראשונה בחיי בבריכת הסולטן בירושלים, כבר לפני יותר מ-30 שנה; ואת בובי מקפרין, עם התזמורת הפילהרמונית לפני 20 שנה בהיכל התרבות. גם שיתוף הפעולה בינהם נמשך כבר עשרות שנים. ב-1992 הם הוציאו אלבום משותף ראשון – Play, ויצאו מאז לכמה סיבובי הופעות.

אחינועם ניני מתארחת(צילום: עידו ארז)

הפעם הם הגיעו ארצה לארבעה מופעים (אמש באמפי שוני, שניים נוספים בזאפה הרצליה ומופע מסיים בלייב פארק שבחולות ראשון), ואכן ניכר בהם שהם מבינים זה את זה ואוהבים זה את זה. הם ממש מדברים בצלילים, דיבור פשוט, נקי. איש מהם אינו מתנשא על רעהו, איש מהם אינו משתלט על השיח הג'אזי. המון כבוד הדדי, גם צניעות. יש איזה לקח בצורת השיח הזה. כך בני אדם, אולי גם לאומים, צריכים לדבר ביניהם.

עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה של ynet:

איגלז אוף דת' מטאל בישראל: אושר. נקודה

דמיאן מארלי: אנרגיה מפוצצת ומסר אקטואלי

המופע "בדד": לגעת בזוהר  

ג'וליאן קזבלנקס: להופיע מחוץ לאזור הנוחות

וזה כמובן גם נובע מהמון ביטחון. ביטחון של שני ענקים ותיקים שכבר ראו ושמעו הכל, וכבר לא נדרשים להוכיח לאף אחד כלום. הם כבר עשו את זה, וכעת הם יכולים להשתעשע להם בנחת במופע אישי, מעין בחירה ספונטנית והטרוגנית של חומרים שברגע זה בא להם לבצע (לא היה שום ליין אפ מוקדם להופעה, הכל אילתור): בִּיבּוֹפּ וירטואוזי מהיר, קלאסיקות ג'אז (כך למשל ה-Armando's Rhumba https הקלאסי של קוריאה); וקאברים ג'אזיים של פופ קלאסי. כמו ביצוע, פארודי למדי, של עלי הסתיו הקלאסי של נט קינג קול.

מופע כיפי לחובבי ג'אז קלאסי(צילום: עידו ארז)

אישית אני לא משתגע על הגימקים של בובי מקפרין, אבל השילוב שלו עם צ'יק קוריאה עובד נפלא. מקפרין נותן את הטון הפותח, את הכיוון, וקוריאה עם הפסנתר שלו יוצק בחגיגה עומק ועניין ונפח. למרבה ההפתעה ההופעה שלהם אמש הייתה מוטת אלתור מתחילתה ועם הרבה הפעלות קהל. לגמרי לא אתפלא אם בהופעות בהמשך השבוע, המופע יקבל אופי שונה לגמרי. יש להם היכולת והמעמד לשחק על הבמה, כמות שהם מרגישים באותו הרגע. וגדולתם היא בדיוק בקלות הזו שבה המוזיקה זורמת מתוכם, קלות שבאה מתוך שליטה מוחלטת במדיום: הקלות שמתוך הענקיות.

הופעת אורח קצרה של אחינועם ניני הבהירה לי משהו: ניני, כל כמה שהיא נהדרת ומיומנת ומוזיקלית להפליא – ניכר בה המאמץ, הרצון "להצליח". ואלו אצל קוריאה ומקפרין הכל קל, טבעי, זורם, נטול מאמץ. המופע המשולש שלהם היה אמנם מענג (ניני תרמה לו נופח מזרחי מקומי מעניין מאוד), אבל דווקא כשירדה מהבמה התחוורה ביתר שאת הקלות הנון-שלנטית של צמד העל. מה גם שהמבוא הארוך עם אחינועם ניני הוביל לביצוע מרתק של Spain- הקלאסיקה הכה-נודעת של קוריאה. רק אמן צנוע ומלא בטחון עצמי יכול להרשות מניפולציות שכאלה ו"השחתה" שכזו של המוזיקה הגאונה שכתב. מופע כיפי לחובבי ג'אז קלאסי.