"רקדתי כדי לשרוד". הליצנית ממיידנק חזרה למחנה הריכוז בסרט מרגש
לציון 71 שנה לשחרור המחנה הפיק ה"בילד" הגרמני סרט על חנה רוזברוך (86), שכילדה נאלצה לבדר את הנאצים שרצחו את אחותה ואחיה הקטנים: "בעין אחת צחקתי ובשנייה בכיתי". כיום היא חיה בישראל ויש לה 5 נכדים ו-6 נינים: "הבטחתי לעצמי: כשאהיה חופשייה - ארקוד רק עבורי"
"בעין אחת בכיתי ובשנייה צחקתי בשביל החיילים הגרמניים. ידעתי שהם שרפו את אחי ואת אחותי ואת הדודה שלי", כך מספרת חנה רוזברוך, ניצולת שואה שסיפורה מובא בסרט התיעודי "הליצנית ממיידנק - במחנה הריכוז הייתי צריכה לרקוד בשביל לחיות", שהופק וצולם על ידי עיתון ה"בילד" הגרמני. הסרט עלה היום (ה') באתר האינטרנט של העיתון לציון יום השחרור של המחנה, 23 ביולי 1944, והוא חלק מפרויקט תיעוד רחב היקף של עדויות ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה ונקרא "ילדי אושוויץ".
עוד בחדשות:
- נתניהו רותח: בגי יעלון מחרים את לוקר
- להרוס כור גרעיני מרחוק: הצצה למלחמת סייבר
- לראות את צפון קוריאה ב-360 מעלות
רוזברוך היא אחת העדות האחרונות שנותרו כיום בחיים מבין ניצולי מיידנק, מחנה הריכוז הגרמני הראשון בשטח פולין במלחמת העולם השנייה, שעד מהרה הפך למחנה השמדה. רוזברוך, המתגוררת כיום בכפר סבא, נולדה בנובמבר 1929 בלובלין שבמזרח פולין. היא דיברה גרמנית שוטפת ולכן צוותה לבדר כליצנית את הגרמנים במחנה, אלה האחראים בין השאר להמתתם בגז של אחיה הקטנים: הלה וחיים. בסרט היא מעידה שזו הפעם האחרונה שבה היא מגיעה לפולין.
"אחי ואחותי הלכו במשרפה במיידנק, שני ילדים קטנים יפים בלונדינים, כחולי עיניים, שוכבים כאן מתים אחרי שנשלחו לתאי הגזים", היא מספרת בסרט על ימיה במחנה. "ביום הולדתי ניגש אליי בני, השכן שלי לשעבר, ואמר לי 'את יודעת גרמנית, את יודעת לשיר ולרקוד. את יכולה ללכת לקזינו ולרקוד שם'. תפרו לי תלבושת משאריות בד, ואני הייתי צריכה לרקוד ולשיר לפני השומרים של מיידנק. הם שתו הרבה ורצו להשתעשע. הם שרו איתי את ה'הורסט וסל' (המנון המפלגה הנאצית) ושירים בפולנית. ואני הייתי הליצן. הדבר הכי קשה היה שהייתי לבד לגמרי. לבד-לבד. אף אחד לא נשאר, כולם נשלחו לתאי הגזים. רקדתי על השולחן, שרתי, אבל הייתי לבד. הבטחתי לעצמי: כשאהיה חופשייה - ארקוד רק עבורי".
את הסרט צילם וביים כתב הבילד, האנס רביץ, אשר ליווה את רוזברוך וצילם אותה במסע מלובלין למיידנק. התוצאה היא תיעוד מפורט בן 25 דקות על זוועות החיים במחנה. בניגוד לסרטים שהעלו בעבר, הפעם החליטו בבילד לתרגם את הסרט לעברית על מנת לחשוף אותו גם לקהל הישראלי, והם נעזרו לשם כך בשגרירות ישראל בברלין. הסרט זמין גם בגרמנית ובאנגלית.
במהלך המלחמה חולצה רוזברוך ממיידנק על ידי יאנק, השותף הנוצרי של אביה בבית מטבחיים שניהלו לפני המלחמה. הוא הבריח אותה מהמחנה דרך בור צואה והחביא אותה במרתף בבית סבתו, ושם היא שהתה 18 חודשים עד השחרור - אז פגשה את אביה ואמה בבית החולים בלובלין. ב-1948 עלתה המשפחה לישראל, וכיום יש לחנה שני ילדים, 5 נכדים ו-6 נינים.
רוזברוך, כיום בת 86, מתגוררת בבית אבות בכפר סבא, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות מהשנים החשוכות ההן, ממשיכה גם כעת להשתתף פעם בשבוע בחוג ריקוד. "בחוג הזה אני רוקדת בשביל עצמי, לא בשביל הנאצים", היא אומרת בסרט.
הבמאי רביץ טוען שזו הפעם הראשונה שסיפורה של רוזברוך נחשף ומתועד, אך היא השתתפה בעברה כעדה מלווה לנסיעות לפולין, כך שיש תלמידים וחיילים ששמעו אותו ממנה. רביץ הגיע אליה במקרה, כשקיבל מידע על אודותיה בזמן התחקיר לסרטים הקודמים במסגרת "ילדי אושוויץ". כשהיה בביתה, הורידה חנה פסלון ליצן מהמדף ואמרה לו: "זו אני".
יוליאן רייכלט, העורך הראשי של אתר Bild.de, מסביר: "יש בינינו עוד מעט מאוד עדים שחוו את פשעי הנאצים, ולכן חשוב יותר מתמיד להקליט את זיכרונותיהם. 'הליצנית ממיידנק' הופך את הבלתי נתפס לקצת יותר מוחשי. כעיתונאים זוהי חובתנו המקצועית לשמור על זיכרון השואה תמיד ער".
מערכת הבילד היא חלק מבית ההוצאה לאור "אקסל שפרינגר", שלו מחויבות היסטורית עמוקה למדינת ישראל. הדבר בא בין היתר לידי ביטוי באחת מחמש הנקודות שעליהן מחויבים לחתום כל העובדים בחברה, וקוראת לקידום הפיוס בין יהודים לגרמנים ותמיכה בזכויות החיוניות של העם בישראל.
בטור אישי שפרסם השבוע האשים רייכלט את סגן הקנצלרית ושר הכלכלה זיגמר גבריאל על נסיעתו לאיראן ועל כך שאמר שיש לשאת ולתת עם איראן על קיומה של ישראל. כמו כן, הוא תקף את השר על כך שקרא ליחסים בין גרמניה לאיראן "חברות".