העבודה: עונש לאדם, או זכות?

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: (דברים ה, 14-13)

לטורים נוספים של פרשת שבוע כלכלית

>>> רוצים להתעדכן בחדשות הכלכלה והצרכנות? הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו

הפרשה שלנו מציינת בפירוש לא רק את חובת שמירת השבת, שבה אין לעשות מלאכה, אלא גם את חובת העבודה ועשיית המלאכה במשך שישה ימים בשבוע. על פי פירוש "דעת מקרא", בכל ימות השבוע עובד אדם את אלוקיו באמצעות מלאכתו. עצם עשיית המלאכה היא הביטוי לעבודת האלוקים שלו. ביום השבת מתבטאת עבודת האלוקים בפן רוחני ובשביתה ממלאכה.

אבל האם העבודה לא ניתנה כעונש לאדם הראשון? למה אנחנו כל כך רוצים לעבוד? הלוא הנחש פיתה את חוה לאכול מפרי גן העדן, חוה נתנה גם לאדם לטעום מן הפרי האסור, וכתוצאה מכך שלושת השותפים למעשה הנחש, האישה והאיש נענשו. עונשו של אדם - "בְּזֵעַת אפֶּיךָ תּאכַל לָחֶם" (בראשית ג, 19) נתפס לעתים כענישת עבודה לדורות.

האומנם?

האם העבודה היא עונש שהוא כורח המציאות - או אידיאל בעל ערך עצמי משלו?

עיון בספר בראשית מזכיר לנו כי ייעודו של אדם הראשון כאדם עובד - "וּמִלְאוּ אֶת הָארֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א, 28), וכן "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, 15) - נקבע עוד בטרם מתן העונש. תפקידיו של האדם הם לעבוד, לשמור על יצירת האל ולהמשיך לפתח וליצור בעולם. ביצירה זו הוא מחקה, למעשה, את האל ושותף עמו במעשה הבריאה.

בהמשך, בספר שמות, בדומה לפסוק המופיע בפרשתנו פרשת ואתחנן, אפשר אף למצוא ציווי לעניין העבודה שהאדם מצוּוה בה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ, 9). לפי התפיסה היהודית, העבודה ואפילו העבודה הפיזית עושה אותנו לשותפים ליצירה ולבריאת העולם תוך שימוש בכישורים המיוחדים לנו, שהם מתת אל. זהו היישום של "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א, 27).

העונש שקיבל אדם, לאחר שנתפס אוכל מפרי עץ הדעת - "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג, 17), וכן "בְּזֵעַת אפֶּיךָ תֹּאכַל לָחֶם" (בראשית ג, 19), מתייחס לעבודת האדמה עצמה שתהיה לו קשה פיזית, ולא תמיד מתגמלת ולא למושג העבודה בכללותו. פירוש החזקוני לפסוקים אלו גורס, כי העונש חל בתקופת חייו של האדם הראשון בלבד ופג כליל עם מותו של האדם הראשון והולדתו של נח.

בסך הכל יש במשנה ובתלמוד כ-600 מופעים בהם מוזכרת התייחסות לעבודה, וברובם ההקשר הוא בשבחה של העבודה, "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (בבלי נדרים מ"ט, ע"ב). חכמי המשנה והתלמוד לא רק דיברו בשבחה של העבודה; הם גם קיימו בעצמם את דבריהם והתפרנסו מעבודה:

הלל הזקן היה חוטב עצים, שמאי היה בנאי, אבא חלקיה היה חופר אדמה, שמעון הפקולי היה עושה בצמר גפן, ר' יוחנן הסנדלר היה, כמובן, סנדלר, ר' מאיר היה לבלר, ר' יוסי בן חלפתא היה מעבד עורות, ר' יהושע בן חנניה היה פחמי, ר' יצחק היה חרש ברזל, רב אדא היה מודד קרקעות, ר' אבא בר זמינו היה תופר, וכן הלאה.

המשנה מציינת שלושה עמודי תווך לקיומו של העולם: תורה, עבודה וגמילות חסדים (אבות א, ב). הנחת המוצא היא שעל האדם לעבוד ולהתפרנס מיגיע כפיו. גם הרמב"ם מכיר באחריות של הפרט לפרנס את עצמו כיסוד לקיומו של העולם ואומר: "לעולם ידחוק אדם עצמו... ואל ישליך אדם עצמו על הציבור", ומביא כדוגמה: "גדולי החכמים - היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם" (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים י, טז-יז).

ונסיים בדברי רבינו בחיי שמדגיש לא רק את חשיבות העבודה אלא גם את מציאת העבודה המתאימה לנו ביותר: "ומאחר שהוכחנו כי מחובת בני האדם לחזר אחרי אמצעים שיתפרנסו על ידם, נבאר עתה כי אין האדם חייב לחזר אחר כל אחד מאמצעי הפרנסה הבאים לידו, אלא בידו לבחור לעצמו את אותו האמצעי שהוא מתאים ביותר לתכונותיו, שהרי אמצעי הפרנסה רבים הם ... ולכל אדם יש תשוקה ונטיה למקצוע או למסחר מסוים, יותר מאשר למקצועות וענפי מסחר אחרים, מפני שהאל הטביע בו אהבה וחבה לאותו מקצוע או מסחר" (חובות הלבבות, שער הבטחון, פרק ג')