החדש של אתניקס: קשה שלא לאהוב
ב"הטוב קורה", אלבומה ה-17 במספר של אתניקס, ממשיכה הלהקה לירות לכל הכיוונים ולא אחת גם לפגוע, עם כמה פנינים יפות שזועקות קלאסיקה. ומה עם הפספוסים? תשאלו את "משה"
כשלהקה שקיימת כבר קרוב ל-30 שנה מוציאה אלבום 17 במספר, השאלה הבסיסית היא האם עדיין בא להם. זאת אומרת האם בא להם באמת, או שמדובר באינרציה מטעמים שיווקיים.
הרי יש בקיץ הופעות גדולות, צריך לתדלק אותן ביחסי ציבור והדרך הכי טובה להשיג אותם היא באמצעות אלבום ושירים חדשים. אם הרולינג סטונז עושים את זה כבר עשרות שנים, למה שזאב נחמה - שהשווה את אתניקס לסטונז בראיון שפורסם לא מזמן - לא יילך בדרכם?
אבל מיד עם תחילת האלבום החדש, "הטוב קורה", מתברר שזה ממש לא המקרה. השיר הפותח, "תחליטי את", הוא פשוט חגיגה. שילוב טבעי ומגניב לגמרי של רוק, אלקטרוני ופאנקי, עם שימוש מוגבר בכלי נשיפה, וטקסט בנוסח "לא כל הנוצץ זהב". השיר הזה גם נוצץ, וגם מוזהב. אחרי האזנה אחת אתה כבר רוצה להיות חבר שלו. וככל שהדיסק ממשיך, ברור יותר ויותר שאתניקס עשו אותו מתוך הנאה אמיתית.
זאב נחמה, שהלחין וכתב כמעט את כל השירים, יצר כאן פנינים בוהקות כמו "אם תלכי", שחמוש בלחן נהדר ובפזמון מפתיע; "גשם שלי", שזכה ללחן מורכב ונשמע כמו קלסיקה מיידית; "צ'ארלי" שגם מולחן באופן מפותל, לא צפוי ויפה; ובייחוד "רובים ונשיקות" עם הגיטרה הבלוזית והספק שירה ספק דיבור של נחמה, ו"תם הנקם", שממשיך מסורת אתניקסית יפה של שירים אנטי מלחמתיים שמדברים גם לאנשים שלא מצביעים מרצ, ע"ע "תותים" ו"מחר אני בבית".
עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:
החדש של הקליק: הולכים נגד הפסקול
דודו אהרון נשמע מעולה, וזה לא מספיק
החדש של מיוז: מלחמה רבה על לא דבר
החדש של פלורנס: כמה יפה, כמה מוכר
סוד ההצלחה של האלבום הזה מצוי בשילוב בין שירים טובים מאד לבין ההפקה המוזיקלית של יורם פויזנר, חבר הלהקה, שהשכיל לגוון קצת את הצליל האתניקסי ולמצוא איזון נכון בין הצליל המסונתז של הלהקה ובין כלים חמים ואורגניים. גם השירה של זאב נחמה עצמו כבר מזמן לא נשמעה טובה וחיונית כל כך. למה? נדמה לי שהוא פשוט נהנה.
ובכל זאת, באתניקס עסקינן. מה שאומר שלצד ההברקות חייבים לבוא גם רגעים שלעיתים מותירים אותך פעור פה, לנוכח חוסר הטעם שלהם. ואני לא מדבר רק על העטיפה, שבה מצולמים חברי הלהקה בחליפות אפורות בוהקות. השימוש המוגזם והמיושן בזמרות רקע, למשל, כמו ב"ניו יורק", או החזרה המעט מגוחכת על המילים המתחרזות ב"משה" כמו גם הטקסט המתאמץ להגניב שכאילו נלקח מהשירים המזרחיים של שנות ה-90 ב"מנייאנה", שכולל שיתוף פעולה מיותר לגמרי עם הראפר איזי.
אתה שומע את כל זה ואומר לעצמך - איך אותם אנשים שמייצרים שירים נהדרים באמת, כמו אלה שמניתי קודם, מרשים לעצמם לשחרר גם רצועות כל כך לא טובות?
ואז עצמך עונה לך, במבט מיואש - תגיד לי, גם אחרי 30 שנה עוד לא הבנת את הקטע של אתניקס? לא קלטת שרק מי שמרשה לעצמו לירות לכל הכיוונים, בלי לפחד כל הזמן ממה יגידו ומגבולות הטעם הטוב, מצליח גם לפגוע כל כך הרבה פעמים? ככה זה. בלי "משה" לא יהיה "תחליטי את". כמו שבלי "תביא קצת דינרוס" לא יהיה "שיר ישן".
ובמובן הזה, אתניקס היא הלהקה הכי ישראלית שיש. מוגזמת, חוטפת כל טרנד מזדמן, חסרת טעם טוב או טאקט, לפעמים אפילו מגוחכת. ובאותה נשימה - נשמה. שמחה, מלאת חיים ומפתיעה כל פעם מחדש בפרצים של כישרון גדול. אתם לא באמת יכולים שלא לאהוב את אתניקס. כי איך שלא תסתכלו על זה - אתניקס היא אתם.
