הבופור של עזה

לפני כשלוש שנים, כשהחלו להקים את הגדר לאורך גבול מצרים, חשבו בצה"ל להשתמש בחלקי המוצב שפו - רק כדי לבנות מהם מוצבים חדשים. מנופי ענק ירימו את לוחות הפלדה ואת הבטונדות, יחברו אותם זה לזה וישחזרו את מה שהיה ספק מוצב, ספק מבצר. אבל זה לא קרה. לפחות לא עד השבוע, כשהגענו לשם, ממש סמוך למסוף, מול העמדה המצרית, עד שאחד המאבטחים ניגש אלינו ואמר שאסור להתקרב אל השרידים שנמצאים קרוב כל כך לגבול. ורק משום כך נשארו שלושה מלוחמי המוצב לשעבר, ואיתם סמלת מבצעים ששירתה באותה גזרה, במרחק בטוח של עשרה מטרים, ולא ניגשו לראות מקרוב מה עשו שיני הזמן למה שהיה פעם הבית שלהם. "בית וגיהינום גם יחד‭,"‬ בניסוח של רב-סמל במילואים אמין אבן-בארי, שנולד וגדל בעיר הבדואית רהט ושירת במוצב טרמית במשך שנה ושמונה חודשים.

וכך הם עמדו בחום הכבד, בתוך שדה מצהיב, שצמחי העכנאי שבו כוסו באבק לס אפור-חום, גבם לשרידי המוצב, "הבופור של עזה‭,"‬ כהגדרתם. סמל שלטוני, פרי ההתעקשות הישראלית, קו בר-לב נוסח רצועת עזה, כולא-הברקים שספג אש בכמויות בלתי נתפסות - ירי צלפים, טילי נ"ט, בקבוקי תבערה, רימונים, מטענים - עד שהפיקוד הורה להפסיק לספור. "תחילה חדלו לספור את בקבוקי התבערה שהושלכו על המוצב‭,"‬ אומר רס"ן (מיל') מיל‬ יוני יצחק, "אחר כך הפסיקו לספור גם את אירועי הירי, ולבסוף הפסיקו לספור גם את הרימונים שעפו עליו. ולכן, במקום לדווח למפקדה על ‭300 ,200 ,100 ,80‬ רימונים בלילה, דיווחו ביובש: מאות רימונים‭."‬

ארבעה בוגרי ציר פילדלפי שלאורך הגבול שבין רפיח למצרים, שלושה מהם לוחמים לשעבר בגדוד הסיור המדברי ("‬הגדוד הבדואי") לוחמים לשעבר בגדוד הסיור המדברי ושמשרתים היום ביחידת המילואים של הגדוד. אמין אבן-בארי, ‭,37‬ נשוי, אב לארבעה, מנהל משמרת בחברת אבטחה "מוקד מטרה‭,"‬ שפועלת במעבר כרם שלום. יוני יצחק, ‭,35‬ תושב תל-אביב, נשוי ואב לשניים, סמנכ"ל חברת ייעוץ אסטרטגי בקבוצת גיתם, רב-סרן במילואים, שהקים את יחידת המילואים של הגדוד ומפקד עליה היום, ורב-סמל (מיל')‬ סופיאן מזאריב, ‭,33‬ נשוי, תושב בית זרזיר שבצפון, מנהל ייצור במפעל א.ד.מ. מתכות בבית שאן. וגם רוית אמיר, ‭,33‬ שחיה עם בן זוג ברמת-השרון, אחות ב"מכבי שירותי בריאות‭,"‬ שהייתה סמב"צית (סמלת מבצעים) בחמ”ל הגזרתי במסוף רפיח, ומחוברת עד היום לגדוד.

יוני יצחק במוצב טרמית (צילום: ארכיון ידיעות)

בלוקים במקום חלונות 

מוצב טרמית החל כבניין פלסטיני ישן בן שלוש קומות, באמצע צומת דרכים המחבר בין רחוב סלאח א-דין (ציר טנצ'ר)‬ המוביל ממעבר ארז שבצפון הרצועה ועד רפיח שבדרומה וממשיך לתוך מצרים, לבין ציר פילדלפי שלאורך הגבול המצרי. המחשב הצבאי בחר את השם, "טרמית",‬ וצה"ל השתלט על הבניין, ביטן ומיגן.

בין הראשונים לאייש אותו היו לוחמי הגדוד הבדואי. השנה הייתה ‭,1995‬ שנתיים אחרי הסכם אוסלו, כבר אחרי האופוריה הגדולה, אחרי שהתפוגגה התקווה כי ענפי הזית שהושלכו על כלי הרכב הישראלים שהתפנו מהעיר עזה מסמנים עידן חדש. שנה אחרי שהוקמה גדר המערכת סביב הרצועה, שבאה בעקבות שורה ארוכה של פיגועים שיצאו משם. הגדר הורחבה גם לגבול רצועת עזה עם מצרים, ובניירות העבודה הצה"ליים נקבע כי מוצב טרמית, בין רפיח המצרית לרפיח הפלסטינית, אמור למנוע מעבר של אמצעי לחימה ומחבלים מרצועת עזה למצרים ומשם לשטח ישראל.

שנה אחר כך, ‭27-ב‬ בספטמבר ‭,1996‬ בעיצומם של העימותים הקשים שבאו בעקבות פתיחת מנהרת הכותל, נהרג אלוף-משנה נביה מרעי, סגן מפקד אוגדת עזה, סמוך למוצב טרמית.

עם השנים קרה למוצב טרמית מה שקרה גם למוצבים בלבנון - הוא התכסה טלאי על טלאי של מתכת, בטון ורשתות הסוואה. "שמו בלוקים, עד שחמאס התחיל להשתמש בנשק שחודר בלוקים",‬ נזכר יצחק. "שמו בטון, היה חודר בטון. שמו פלדה, היה חודר פלדה. ואז הביאו את קיר השיגומים‭,"‬ אותו קיר פלדה שחצץ בין רפיח הפלסטינית לציר פילדלפי. "כמו עצם בגרון של הפלסטינים‭,"‬ מתאר יצחק. וקצת כמו עצם בגרון שלנו, אני שואלת. "ממרחק הזמן‭,"‬ הוא אומר, "אולי זה באמת היה קצת מוזר‭."‬

אמין אבן-בארי הגיע לשם ‭,2002-ב‬ לוחם בגדוד הבדואי, כבר אחרי מסלול ואחרי שירות בכמה מוקדי מתיחות אחרים, בשטחים ועל גבול הרצועה. "היינו לבד על הציר‭,"‬ הוא אומר, ‭14"‬ חיילים ומפקד במבנה אחד, שפעם אולי היה בית מגורים נורמלי. בקומת הכניסה היה חדר אחד גדול שבו היה מונח כל הציוד שלנו, כולל מקררים עם האוכל, כשהיה אוכל. הקירות היו אטומים. את שני החלו - נות הצפוני והמערבי - מול מצרים - כבר אטמו. תחילה בבלוקים, ואחר כך הוסיפו לוחות בטון. בקומה השנייה היה משהו שקראנו לו פינת אוכל, מטבח קטן ושלושה חדרים. גם בקומה הזו כל החלונות נאטמו בלוחות ברזל. בכל חדר היו בין שלוש לארבע מיטות, שישנו בהן בשיטת המיטה החמה, וחדר אחד, קטן, נשמר לפרמדיק. המיטה שהייתה שם הייתה גם מיטת הטיפולים, ובחדר הוחזק גם כל הציוד הרפואי. הייתה גם מקלחת קטנה ושירותים‭."‬

סופיאן מזאריב: "מקלחת? אני אגיד לך מה זה מקלחת. הגעתי לשם אחרי חמישה חודשים בבסיס האימונים של גבעתי. מקלחת פעמיים ביום, בבוקר ובערב. נכנסנו למוצב בערב, אחרי יום שלם של פעילות בהקמת קיר השיגו - מים. אמרתי שאני רוצה להתקלח. אמרו לי, בסדר גמור, תיכנס למקלחת. נכנסתי ולא ראיתי כלום. אמרו חכה, נביא את הג'ריקן. זו הייתה המקלחת. אחד עומד ואחד שופך עליו ג'ריקן עם מים קרים‭."‬

בקומה השלישית היה גג שהוקף בלוחות ברזל שהפכו אותו למעין עמדה ממוגנת, עם חרכי ירי, ושם גם היה החמ"ל, שבו ישב חייל בהאזנה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, וגם פינת המפקד, עם מיטת שדה, ומעל לראשים היה גג. "איזה גג? גג פח‭,"‬ אומר יצחק. "למה? עד היום אני לא יודע‭."‬

למוצב היה צמודים שני נגמחונים - טנקים שהוסבו לנגמ"שים ממוגנים לאחר שהוסרה מהם התובה - שיצאו לפעולות יזומות: פתיחת ציר, הפגנת נוכחות, גיבוי ואבטחה של כוחות אחרים הפועלים בשטח, ובהם אנשי הנדסה, מגלי ומפוצצי מנהרות, ויחידות מיוחדות שהגיעו לפעילות ספציפית. "השעות לא היו קבועות, צירים משתנים, שלושה ארבעה חיילים בתוך הכלי", מספר בן ארי.

רולטה רוסית? יוצאים ולא יודעים אם תחזרו? 

"משהו כזה. תחושת הפחד תמיד הייתה‭."‬

היו חיילים שסירבו לצאת?

"היו כאלה. בדרך כלל אמרו שהם חו לים, שכואב להם הראש, או שהם מרגישים רע, אז מצאו להם מחליף‭."‬

ציר פילדלפי. ארכיון (צילום: חיים הורנשטיין)

ריקודי דבקה וטילי נ"ט 

בסוף ספטמבר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. ‭2001-ב‬ החלו ארגוני הטרור ברצועת עזה לירות רקטות קסאם פרימיטיביות ופצצות מרגמה על יישובי עוטף עזה ועל גוש קטיף. במקביל הלכו והתגברו הפיגועים נגד כוחות צה"ל ברצועה.

"רפיח‭,"‬ אומר יוני יצחק, "הפכה לשדה הניסויים של הפלסטינים, וגם של צה"ל‭."‬ מזאריב: "כל רקטה חדשה שיוצרה ברצועה. נוסתה קודם כל עלינו. כל יומיים היינו צריכים ללמוד להתמודד עם אמל"ח חדש שלהם, וללמוד לתפעל אמל"ח חדש שלנו. כל התעשיות הצבאיות עבדו איתנו, והיו עמדות שגם נתנו להן שמות לפי הנשק, עמדת רפאל, למשל‭."‬

המוצב נותק שוב ושוב, היציאות ממנו הופסקו לגמרי. אם עד אז השגרה הייתה שבועיים מוצב, שבוע בבית, עכשיו החיילים מצאו את עצמם תקועים בציר פילדלפי. ‭35"‬ ימים וגם יותר‭,"‬ אומר מזאריב. "היה פחד גדול. היו משימות שהיינו חייבים לבצע, ואי-אפשר היה לדעת מתי הנגמחון חוטף מטען ואתה עף באוויר ומתפזר בין מצרים לפלסטין‭."‬ ביוני 2001 הוכרזה הפסקת אש בחסות האמריקנים, אבל ההסכם התמוטט לאחר הפוגה קצרצרה, ומוצב טרמית חזר לחטוף אש מכל הכיוונים, כולל ירי צלפים ממוקד מהבתים הסמוכים. "אסור היה להרים את הראש מעל למיגון‭,"‬ אומר אבן-בארי. "חייל שלנו הציץ מהנגמחון, טיפה, לראות מה קורה, וצלף פלסטיני הרג אותו. תוך שנייה. היה ואיננו. נפל לתוך הנגמחון‭."‬

ומה החזיק אתכם? 

מזאריב: "החברות. היינו אחים. אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אפילו בסיגריות, שזה היה הדבר הכי יקר. אני זוכר שישבנו פעם בנגמחון חמישה איש והייתה סיגריה אחת אחרונה. ראית פעם חמישה חיילים מעשנים סיגריה אחת? חיינו לפעמים על קפה וסיגריות, ואם הסיגריות נגמרו, היינו משתגעים. לוקחים שקיות של תה, מרוקנים אותן, מגלגלים את העלים בתוך נייר ומעשנים. זה היה חריף אש, אבל לא הייתה ברירה. קרה גם שהתחמושת נגמרה כי רכב האספקה לא יכול היה להגיע אלינו. הגענו למצב שספרנו את הכדורים‭."‬

ומה עושים בלילות? 

"שרים, רוקדים דבקה וסופרים כמה רימונים עפו עלינו. לילה אחד ספרנו 280 רימונים עד שהחלטנו להפסיק. ובכלל, כבר כל כך התרגלנו שאם היה שקט, היינו מתעוררים, אומרים שמשהו לא בסדר קורה. אולי בדיוק חופרים לנו מתחת לקומה הראשונה ועוד רגע כולנו עפים באוויר‭."‬

היה תסכול? 

"לא שמעתי חיילים בוכים או מקטרים. אבל בלב היה קשה. אני חושב שאם היו לוקחים חייל היום, אחד שהתגייס עכשיו, או לפני שנה, ושמים אותו במוצב הזה, תוך דקה הוא היה מתחרפן. משתגע. הולך לנו. גם כשאני חושב על עצמי אני אומר וואלה, איך החזקנו מעמד‭."‬

המשפחה ידעה מה קורה שם? 

יצחק: "כולנו שיקרנו. פעם דיברתי עם אמא שלי, ובאמצע השיחה החל ירי מטו - רף. מה קורה שם, היא אמרה בבהלה, סתם, אמרתי לה, חיילים משחקים ויורים פה. אחרי שזה נגמר וחזרתי הביתה היא אמרה: 'מה, אתה חושב שהאמנתי לך‭'?‬ לב של אמא יודע מה האמת גם אם הילד שלה מספר לה סיפורים‭."‬

מזאריב: "המשפחה לא ידעה, אבל היו חברים שידעו. אמרו: 'מה אתה עושה שם? למה אתה לא יוצא משם? זה בכלל לא המלחמה שלך.‬ זה לא היה קל‭."‬

מזאריב, שנולד ביישוב זרזיר, גדל מגיל 12 אצל משפחה יהודית מרמת ישי שאימצה אותו ("‬לא פורמלית, אבל גדלתי אצלם").‬ "כשהתגייסתי הלכתי לגבעתי, אבל אחרי האימון המתקדם העבירו אותי לגדוד הסיור הבדואי. היה שם מחסור גדול בכוח אדם. אם פלוגה בגדוד רגיל זה מאה אנשים בערך, אצלנו היו ‭.40‬ אם צריכים היו ארבעה חיילים לצאת לאיזו פעילות, היו מוציאים בסוף חייל ומפקד. צריך חמישה להחזיק איזה מקום? אין חמישה, יאללה, נשאיר שניים. אין מי שיבוא להחליף אותנו, נישאר עוד שבוע, עוד שבועיים. פעם נשארתי 47 ימים רצוף בלי לצאת הביתה. אבל מה, כמו שאמרו לך, זה היה מוצב של אחים. כל אחד ואחד שהיה שם, יהודי, מוסלמי או נוצרי, היה אח שלי ונשאר אח שלי. אני חושב שזו הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי‭."‬

במארס 2001 נשרפה כל הקומה הראשונה של המוצב מפגיעה של בקבוקי תבערה. "זה היה יום שישי, נשארנו 14 לוחמים במוצב‭,"‬ משחזר יצחק. "הסגן שלי נפצע קשה, עוד חייל נפצע קשה, לא הצלחנו לקבל סיוע, כי כל הציר היה תחת התקפה מאוד קשה. נשארנו כך עד יום ראשון, סגורים בקומה העליונה, מנהלים קרב יריות ממרחק של מטרים עם הפלסטינים, ובלי חשמל. על גנרטור חלופי איש לא חשב אז. וגם לא על מסכות אב"כ, למשל, נגד רימוני הגז שהם זרקו עלינו. בשלב מסוים עלתה המחשבה לסגת לצד המצרי. עד כדי כך היה המצב חמור‭."‬

ציר פילדלפי

ולכל צה"ל הגדול לא היה טנק או שניים להכניס כדי לחלץ אתכם? מסוק קרב כדי שיסייע מלמעלה? נשמע כמו פרשת מדחת יוסף בקבר יוסף. 

"היו, כמובן, אבל על פי ההסכם עם המצרים אסור היה להכניס טנקים ולא להכניס סיוע אווירי. יכול להיות שע- כשיו זה נשמע מוזר, אבל אלו היו התנאים אז‭."‬

בספטמבר 2001 הצליח חמאס להחדיר באמצעות מנהרה ולפוצץ מטען בן מאה קילו מתחת למוצב טרמית. המטרה היתה למוטט את הבניין כולו על יושביו, אך למרבה המזל קרס רק אחד מקירות הבטון ושני לוחמים נפצעו. בעקבות האירוע החליט צה"ל לפנות את מוצב טרמית המקורי והתחיל לבנות לידו מוצב חדש - מגדל בגובה של 14 מטרים שהורכב מלוחות פלדה מודולריים. "טרמית החדש, שאמרו עליו שהוא מלון חמישה כוכבים בהשוואה למה שהיה טרמית הישן‭,"‬ מתאר יצחק, "וגם מוצב חרדון, שקראו לו "משמיד" ושני פילבוקסים שקראו להם כוכב אחד וכוכב שניים, וכמובן קיר השיגומים, שהיסודות שלו ירדו עמוק באדמה, כדי למנוע חפירת מנהרות תחתיו, והקירות טיפסו לגובה כמה מטרים. אחר כך, בהתנתקות, פוצצו את מה שפוצצו, לקחו את מה שלקחו, ויישרו את השטח. את קיר השיגומים הרסו הפלסטינים‭."‬

בדצמבר 2003 חפרו הפלסטינים מנהרה שהגיעה עד למוצב חרדון הסמוך, אחיו התאום של מוצב טרמית. הם פוצצו מתחתיו מטען חבלה ענק שטילטל את מבנה הפל - דה, אבל גרם רק לנזק מועט. שיטת הבנייה החדשנית של שני המוצבים הוכיחה את עצמה. שנה אחר כך, ‭12-ב‬ בדצמבר ‭,2004‬ פוצץ חמאס מנהרה נוספת מתחת למוצב ‭,JVT‬ כמה מאות מטרים ממעבר רפיח. הפעם זה הסתיים באסון כבד: המוצב הושמד כליל וחמישה מלוחמי גדוד הסיור הבדואי נהרגו.

משימת התאבדות בגירית 

רוית אמיר הכירה היטב את הגזרה הזאת. "התגייסתי בפברואר 2000 והגעתי, ממש על פי בקשתי, מחיל הנדסה לגדוד הסיור המדברי. לקראת 2001 הוצבתי במעבר רפיח ופתחתי יחד עם כמה בנות את חמ"ל היקל"ז, שהיה בעצם החמ"ל הגדודי. הבינו שזה היה צורך מבצעי. אנחנו היינו אלו שעידכנו כל הזמן את המפקדים ברמה הגדודית וברמה החטיבתית. הגישה לטרמית הייתה דרכנו, כמה קילומטרים נסיעה עד למוצב. הם היו כל הזמן תחת אש, ואנחנו היינו כל הזמן תחת החשש. אולי משהו רע קרה, אולי מישהו נפגע. הכרנו כל אחד ואחד מהחיילים האלה, מה שהגביר עוד יותר את הדאגה. הרבה מאוד פעמים שאלנו את החיילים שעברו דרכנו אם הם מפחדים, והתשובה הייתה שכן. היו ביניהם כאלו שכבר היו נשואים ועם ילדים. אז נכון שהיה להם רעל בעיניים, אבל היה גם פחד גדול. יכולנו להבין את זה, כי גם היקל"ז היה תחת אש. אבל כמובן שאין מה להשוות‭."

אבן-בארי: "המפלט היה למצוא כל מיני דרכים לשמור על נורמליות. שיחקנו שש בש, שמענו משחקי כדורגל ברדיו, שמענו עם המצרים שירים של אום-כולתום, החל - פנו איתם חוויות. יום אחד הם עוזרים לפלסטינים שיורים עלינו, ולמחרת שומעים שירים ומדברים בערבית‭."‬

קצת קן הקוקייה, לא? 

רוית אמיר: "כן. כדי קצת להתאוורר מצאנו כל מיני דרכים עוקפות. למשל מצאנו תדרים פרטיים, וכך לפעמים היינו מדברות עם חיילים בשמירה, או בכוננות, שעות. תדר ‭50:50‬ קראנו לזה. הדבר המצחיק הוא שהיינו בטוחות שזה סוד, עד שיום אחד אנחנו שומעות מישהו אומר, טוב, נו, תעבור לתדר ‭.50:50‬ אחר כך היה תדר שק- ראו לו '‭,'שניצל‬ שהיה ממש הפייסבוק שלנו באותם ימים, שבו היינו מסתלבטים על החיים. זה היה סיר לחץ ואנשים חיפשו כל הזמן דרכים להרגיע‭."‬

יצחק: "כולם ידעו שיציאה למוצב גירית, שליד הים, זו משימת התאבדות; שנסיעה ליקל"ז זו חצי משימת התאבדות; שהעובדה שאין כוח אדם מספיק, שלא תמיד יש מספיק תחמושת, זו בעיה קשה. כולם ידעו שאם מישהו נפצע אז יש בעיה לפנות אותו, זה יכול לקחת שעות. וכל מי שהיה שם יצא עם מטען, סחב איתו משהו משם. גם את החברות, את הידיעה שאלו באמת האחים שלך, אבל גם את הטירוף שלא נגמר. ימים ולילות, ימים ולילות של אש שלא מאפשרת לך להזיז את עצמך‭."‬

ובחודשים הקשים האלה, עוד לפני אסון הנגמ"שים, קיבל ציר פילדלפי את הכינוי "ציר המוות‭."‬ במאי 2004 נכנס כוח משוריין של חטיבת גבעתי לבצע פעולה בשכונת זייתון שבפאתי העיר עזה. לפנות בוקר, בעת היציאה מהשכונה, גילה הכוח שאחד הנגמ"שים של הפלחה"ן )פלוגת החבלה וההנדסה החטיבתית( נעלם. התברר שהנגמ"ש הושמד לחלוטין כתוצאה מפיצוץ. שישה חיילים נהרגו בפיצוץ, ומחבלי הג'יהאד האיסלאמי התעללו בשרידי הגופות. באותו אירוע נפגע נגמ"ש נוסף בצורה קשה. שני הנגמ"שים היו מדגם ‭M-113‬ ונחשבו כבר אז, עשר שנים לפני מחדל הנגמ"ש בסג'עייה, לכלים מיושנים ולא בטוחים.

יום למחרת, ‭12-ב‬ במאי, פוצץ נגמ"ש נוסף מאותו סוג בדיוק של צוות המנהרות הפיקודי במהלך פעילות בציר פילדלפי, כמאה מטר ממוצב טרמית. מחבלים שעמדו על גג בניין ברפיח ירו פצצות אר-פי-ג'י לעבר הנגמ"ש והדחפור שליוו אותו. הדחפור ניזוק באופן קל, אך הפצצה שפגעה בנגמ"ש חדרה לתוכו, וגרמה לפיצוץ חומר הנפץ שנשא. כל חמשת אנשי הצוות שהיו בנגמ"ש נהרגו.

בעוד מבצע החילוץ של שרידי הגופות בשכונת זיתון עדיין התנהל, כוחות גדולים של צה"ל נכנסו לרפיח, לאזור שבו התפוצץ הנגמ"ש השני. חניכי קורס מ"כים של ההנדסה הקרבית הוקפצו כדי לסרוק ידנית את השטח עם אנשי הרבנות הצבאית ויחידת הקבורה המטכ"לית, לאתר את חלקי הגופות ולהביאן לקבורה. דחפורים של צה"ל הקימו סוללות עפר סביב האזור שבו אירעה התקרית כדי להגן על החייילים הסורקים, והרסו בתים שמהם נורתה אש לעבר הכוחות. במהלך מבצע החילוץ נהרגו עוד שני חיילים שאבטחו את האזור.

"זה האירוע הכי קשה שעברתי‭,"‬ אומר סופיאן מזאריב. "כוח של הגדוד שלנו היה בדיוק בבסיס בקיבוץ סופה ואני הייתי באשקלון כשהגיעה הידיעה על האסון. הקפיצו אותנו מיד למוצב היקל"ז, במסוף רפיח, ושם אמרו לנו שנגמ"ש עלה על מטען גחון, שיש הרוגים, שאחד מההרוגים הוא מהגדוד שלנו ועוד ארבעה מההנדסה. הכניסו אותנו לנגמחון וככה, כמו שאנחנו, אני עדיין על בגדי ‭,'א‬ עם איזה אפוד שקיבלתי ממישהו מההנדסה, עלינו על הציר בדרך למקום האירוע. היינו בנגמחון ארבעה איש: אני, הנהג, מפקד המחלקה ומפקד הפלוגה, והתחושה הייתה מאוד קשה. ידענו שזה יכול לקרות גם לנו, בכל רגע, אבל גם הייתה תחושה גדולה של מחויבות. לקחו אותנו להגן על החיילים שהביאו מקורס מ"כים כדי לחפש אחר חלקי הגופות. חמישה ימים היינו שם, בתוך הנגמחון, אוכלים חול ואבק, בלי לצאת, מחפים על החיילים שביצעו את החיפושים. כבר עברתי הקפצות בשירות שלי. קרה אפילו שהוציאו אותי מהמקלחת לנגמחון עם תחתונים ואפוד ונשק כי הייתה הקפצה מהרגע להרגע ולקחו את מי שהיה במוצב כי לא היה מספיק כוח אדם, אבל אני לא זוכר משהו כזה. אפילו לא משהו דומה‭."‬

"רפיח הייתה מקור הצרות של רצועת עזה‭,"‬ אומר רס"ן (מיל‬') יוני יצחק, "היו שם חוליות טרור קיצוניות של משפחת סמעדנה, לשם הגיע אל-קאעידה, וכיום יש שם את דאעש. משם נכנסה התחמושת לרצועת עזה דרך המנהרות: חומרי נפץ, טילים. שם ירו את האר-פי-ג'י הראשון על כוח צה"לי והפעילו מטעני גחון מתקדמים. וגם הציבו בפנינו דילמות מאוד מורכבות. כל רגע היה צריך לקבל החלטה שנגעה לחיי אדם. למשל, אישה שנראית בהיריון מתקרבת למוצב, למרות שהפלסטינים ידעו שזה שטח סגור, וגם מניחה משהו על הציר. יורים או לא יורים? לא ירינו. דיווחנו על מטען ולאחר כמה ימים כוח מיוחד פינה אותו. ילדים או מבוגרים בעלי פיגור שכלי שנשלחו לציר כדי לזהות שטחים מתים שלנו ולבדוק כמה מהר אנחנו מגיבים. ילדים שנתנו להם כמה שקלים כדי לזרוק עלינו רימונים. בטרמית ראיתי עד כמה הצבא שלנו מתאמץ לשמור, בתנאים כל כך קשים, על מוסר גבוה. לפעמים, כשאני שומע ארגונים כמו 'שוברים שתיקה' מציגים צד אחד, חלקי ומסורס, של המצב, אני לא מבין איך הם מעזים לעשות את זה‭."‬

55 אחים ואחיות 

הנסיעה מתל-אביב לכרם שלום אורכת שעתיים. אנחנו עוצרים לקפה בארומה ליד אשקלון, ופוגשים את גדי הצלם בכניסה לכפר עזה. בדרך מספר יצחק איך הגיעו למוצב כמה משגיחי כשרות ערב פסח והכ - שירו אותו לקראת החג, וכל הגדוד הבדואי עמד מסביב וחיפש איתם פרורי לחם בפי - נות המוצב כדי להבטיח שפסח יהיה פסח כשר למהדרין. בחוץ כבר מצהיבים השדות. עצי האשל לאורך הכביש מטילים מעט צל. שדות החמניות ממתינים לקטיף.

"ברמה האישית‭,"‬ אומר יצחק, "מה שהיה שם בנה אותי‭."‬ אחר כך הם תוהים איך טרמית נמחק מהתודעה הציבורית. איך זה שאת הבופור כולם זוכרים בעוד שאת טר - מית, מוצב המוות, שעמד עשר שנים תחת אש בלתי פוסקת, מטחי רימונים ובקבוקי תבערה, שכמעט קרס בגלל מטען ענק שפוצץ מתחתיו, שעלה באש בעוד החיילים בתוכו – אנשים לא מכירים. מגיע ללוחמים שהיו שם שנספר את הסיפור הזה, הם אומרים, עשר שנים אחרי שלוחות הבטון והפלדה פורקו והוצאו מפילדלפי.

אחר כך מספר יצחק איך הוקמה יחידת המילואים של הגדס"ר הבדואי. ועל שירות המילואים שעשו במבצע צוק איתן, כאשר איבטחו את כרם שלום ולא יצאו משם עד שנגמרה המלחמה, ומאז גויסו כבר פעמיים למילואים – הוא וסופיאן מזאריב ואמין אבן-בארי. ורוית אמיר מספרת על קבוצת הפייסבוק שכל מי שהיה שם חבר בה.

אחר כך דיברו על הצרות של המגזר הערבי וכמה קשה להיות חייל בצבא ההגנה לישראל כשאתה בדואי מרהט או מזרזיר או ערבי מוואדי ערה. סיפרו על חיילים שמ - תגייסים לגדוד ואינם יודעים קרוא וכתוב, על חייל שיש לו 55 אחים ואחיות, ואיך בכל זאת הם משרתים יחד, עם מפקד יהודי שיש לו סגן בדואי, עם נהג ערבי מהמרכז, והצלף הכי טוב שלהם הוא ערבי-נוצרי.

"היום כבר לא יהיה יותר מוצב כזה‭,"‬ אומר מזאריב. "לא מוצב כזה ולא חיילים כאלה‭."‬ כאלה שיעשנו עלי תה מיובשים כי כבר שבועיים לא הצליחו להביא להם אספקה טרייה, והם ממציאים לעצמם מאכלים חדשים משאריות מנות הקרב. כאלה שעומדים פתאום, תחת השמש החזקה, מול הבטונדות המוכתמות בכתמי חלודה, שיד הזמן, מה לעשות, נוגעת גם בהם, ויתאפקו שלא לגשת ולגעת בקירות האלה שפעם הם קראו להם בית.