"אני קייט": טראש עם ערך מוסף

עכשיו, לכאורה, אי אפשר באמת לכתוב שום דבר רע על "אני קייט". היא כולה סלוגן אחד גדול להעלאת המודעות לטרנסג'דרים ולנוער טרנסג'נדרי שנמצא בסיכון פי כמה וכמה מנוער סטרייטי, ומי רוצה להיות הכלבה שתכתוב משהו נגד נוער בסיכון? ובכל זאת, תסלחו לי, אבל משהו שם לא לגמרי עובד. ואם להיות מדוייקת, הבעיה העיקרית ב"אני קייט", היא, ובכן, קייט.

בגלגולה הקודם כברוס ג'נר, קייט בילתה יותר מדי שנים במחציתן של הקרדשיאניות וכך זה גם נראה. הגם שמדובר בנושא חשוב מאין כמוהו, הוא יוצא בעטיפת פלסטיק שטחית שלא מצליחה לגרום לריגוש אמיתי בצופה. זה והעובדה שאין לה הבעות בפנים תודות לעשרות הזרקות הבוטוקס שעברה לאורך השנים, תורמים ליצירת התחושה הכללית של אפס רגשות אמיתיים. היטיבה להדגים זאת קים כשהגיעה לראות את ג'נר לראשונה, והדבר היחיד שהיה לה להגיד הוא "כמה את רזה, אני שונאת אותך" ומיד אחרי זה הוסיפה "טוב, בואי נלך לראות את ארון הבגדים שלך". אכן, בת תומכת.

וזה לא רק זה. קייטלין מדברת בקול עליז מדי על הכל, אולי מתוך ניסיון לשוות לכולם תחושה של "הכל בסדר" ו"שום דבר לא השתנה", אבל דווקא בגלל זה היא מסבה את תשומת הלב לכמה הכל כל-כך שונה. יש בניסיון שלה להשרות בכולם תחושה של נוחות משהו מכמיר לב אפילו, אבל הצילום שמתעקש לצלם את רגעי העצבנות שלה – התיפופים הבלתי פוסקים של האצבעות, שילוב הידיים האינסטינקטיבי וחוסר היכולת לשבת במקום אחד – מדגיש עד כמה זה על פני השטח בלבד.

תחושת "הכל בסדר". אני קייט

דווקא הסובבים את ג'נר מרגשים. כמו לדוגמה אימה, אסתר - שגם אם תסובבו לי את היד מאחורי הגב אני לא אאמין שהיא מתוסרטת. היתה לי סבתא, האמת, הן גם נראות אותו דבר והיא לא הצליחה להימנע מלהגיד לי שהשמנתי כשהיא הבחינה בקילו סורר, אז אני ממש בספק אם מישהו הכניס לגברת ג'נר מילים לפה שהיא לא רצתה להגיד. גם אחיותיה של ג'נר נוגעות ללב ואפילו קניה ווסט, שלהבדיל מאשתו, הרשים בדברים מלאי טעם.

ואולי מדובר רק בחבלי לידה. בכל זאת, אחרי שאת מבלה 65 שנים כגבר, יש קושי בהתנהלות "רגילה" מול מיליוני צופים וכשאת הסייד קיק של המשפחה הכי מפורסמת ומסוקרת בעולם, קשה להיות מושא הסיקור הראשי של המצלמה. אבל אם אתם שואלים אותי אם לצפות ב"אני קייט" - התשובה היא כן. חד משמעית. להבדיל מכל שאר הטראש המהנה שאני צורכת בערוץ E, החל מהקרדשיאנס ועד ריץ' קידס בהם המוח שלי עובר למצב "טיסה אוטומטי", דווקא ב"אני קייט", יש אפשרות לספוג ערך מוסף. אם באמצעות להג בלתי פוסק על איפור, שיער, בגדים ומחוות שטחיות, אנשים יאמצו לליבם טרנסג'נדרים כפי שהם אימצו בחום את הקרדשאינס, ויהפכו אותם למיינסטרים, אז קייטלין ג'נר עשתה את שלה. והיא ראויה לתשואות.