הולך בדרכו - רן דנקר, הראיון המלא
למי שלא הספיק לקרוא ב"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע: אומץ אף פעם לא חסר לרן דנקר. בשיא הצלחתו בחר להתרחק מהתהילה ומהטלנובלות ועזב לניו יורק. שלוש שנים אחרי שחזר לכאן, הוא שחקן תיאטרון מוערך, שנבוך מגילויי הערצה ושלם עם עצמו יותר מאי פעם. בגיל ,31 עם תפקיד ראשי בהצגה חדשה וכשהוא חולק את חייו עם בן זוג, אומר דנקר לאיתי סגל בגילוי לב: "פשוט התאהבתי. אף פעם לא הרגשתי בית כמו שאני מרגיש עכשיו". קראו את הראיון המלא שפורסם במוסף 7 ימים של "ידיעות אחרונות"
רן דנקר, עד כמה אנשים יהיו מופתעים לקרוא שאתה חי כבר שלוש שנים בזוגיות עם גבר? עד כמה אכפת לך ממה יגידו?
"לא מספיק בשביל לא להגיד את זה."
ובכל זאת, חיכית מספיק זמן כדי לדבר על זה באופן מפורש.
"מי שמכיר אותי, יודע שאני חי את החיים שלי בצורה פתוחה ו'מפורשת'. מעולם לא הסתרתי מהאנשים הקרובים אליי עם מי אני חי. אני מסתובב חופשי בעיר עם בן הזוג שלי. הולך איתו להרבה מקומות. אין לי שום עניין של הסתרה מתחילת מערכת היחסים הזאת - אבל עם זאת, לא היה לי עניין לשתף את התקשורת. מערכת יחסים היא דבר אינטימי ועדין ולוקח לה זמן להתגבש. הרבה מהקשרים הזוגיים שלי לאורך השנים התנהלו לצערי מול התקשורת, ולא תמיד איפשרו לי עד הסוף להבין מה אני מרגיש. חייתי בתקופות מאוד סוערות, בווליום גבוה, בחשיפה גדולה. הבנתי שאני לא רוצה את החיים האישיים הזוגיים שלי על הדף, בחוץ, מול אנשים שלא קרובים אליי. בדיוק כמו שאני לא רואה את עצמי עושה ריאליטי בתוך הבית שלי."
אבל לא לדבר על זה עלול להעביר מסר של הסתרה. כאילו יש במה להתבייש.
"זה שאני לא משתף את התקשורת לא הופך אותי לאדם מסתיר. למה שאני אכניס את כל העולם לתוך השאלות שאני שואל את עצמי? האישיו הוא שאני אוהב בן אדם, התאהבתי בו, אני נמצא במערכת יחסים. הייתי בעיצומו של תהליך ולא בער לי לצאת בהצהרות. אני אדם ששואל שאלות, את חלקן אני חושף בצורה פומבית ואת חלקן לא. עכשיו הגעתי לנקודה שהרגשתי נוח יותר לדבר על זה."
בלבול קיצוני
לקח לי זמן לשכנע את רן דנקר להתיישב לראיון הזה. גם זה שהוא יושב אצלי על הספה עכשיו בבית, שותה בשלוק אחד קפה שחור, לא אומר בהכרח שהוא מוכן. הוא יודע שהוא רוצה, שזה בוער בתוכו, אבל קשה להתעלם מכך שהדברים עדיין מתהווים, מתעצבים. התנאי היחיד שדנקר הציב לראיון הזה הוא שלא יבטיחו בעיתון שהוא "מדבר על הכל." הוא לא רוצה לדבר על הכל. גם כי הוא רוצה להשאיר משהו לעצמו, לשירים ולבמה, וגם כי הוא עדיין מברר מה בדיוק עובר עליו בשנים האחרונות.
הוא בן .31 אולי אחד הכוכבים הכי גדולים בישראל של העשור האחרון. טלנובלות, קמפיינים, צמד מוזיקלי מצליח, פסטיגלים, פסטיבלי קולנוע בינלאומיים, אקסיות מיתולוגיות. דנקר סימן וי בכל משבצת הכרחית בדימוי סמל הסקס שתיחזקה עבורו התקשורת. בנות רצו שיעשה להן ילד, נשים מבוגרות רצו קצת יותר. צעירות בנות 20 וקצת שנתקלות בו לפעמים מספרות לו בצחקוק סמוק לחיים שהן "גדלו עליו" ב"שיר שלנו" וב"דני הוליווד." "מי ישמע 'גדלו עליי' כאילו אני ציפי שביט," הוא צוחק. "אפילו עכשיו, כשאני בתיאטרון, ניגשים אליי כל מיני אנשים שבחיים לא חשבתי שהם הקהל של הדברים האלה ואומרים לי, בדרך כלל בלחש, כאילו מסתירים איזו פרוורסיה מצחיקה, שהם היו 'מכורים'".
בצעד שנחשב לפני חמש שנים התאבדות מקצועית, הוא עזב הכל וטס לניו-יורק. קודם לחפש את עצמו, אחר כך ללמוד תיאטרון באופן מסודר, בפעם הראשונה בחייו. היו מי שהתפעלו מהאומץ של כוכב מצליח לעזוב את הלול במקום להמשיך להטיל עוד ביצי זהב. היו מי שהזהירו אותו מהמחיר הכבד שעלול להיות לנטישה בשיא ההצלחה והתהילה. שעד שיחליט לחזור, כבר יהיה כאן רן דנקר חדש.
דנקר שמע הכל, אבל הפנים את השיעור החשוב בביזנס: הדרך המהירה ביותר ללכת לאיבוד היא להישאר באותו מקום. "שנות 20-ה הן עשור מאוד מבולבל גם ככה, אבל אני חושב שאצלי זה היה בווליום קיצוני הרבה יותר. הרגשתי בשנים ההן כאילו קפצתי על רכבת שפשוט דוהרת, בלי להבין לאן ובלי יכולת לראות את הקטר שלה. הבנתי שאני חייב להאט."
אחרי כשנתיים בארצות-הברית, דנקר חישב מסלול מחדש. עם חזרתו לארץ, הוא סירב כמעט לכל ההצעות לכלוא אותו שוב בדימוי המאמי וחיפש אתגר אמנותי. גם הצעה קונקרטית לתפקיד מרכזי בסדרה אמריקאית ירדה מהר מהשולחן. הוא ידע שהוא רוצה לעשות תיאטרון, אבל לא ידע באיזו מסגרת. בדרך כלל בתעשייה הזו המסלול הפוך. שחקני תיאטרון מחכים לפריצה שלהם בטלוויזיה או בקולנוע. דנקר חיכה להזדמנות שלו לעלות על הבמה. "ידעתי שאני לא רוצה לעשות כלום חוץ מתיאטרון. לא טלוויזיה, לא קולנוע, לא מוזיקה. ראיתי הצגה של צעירי הבימה, שחקנים בני גילי, ונורא התרגשתי מהכישרון שלהם, הרגשתי שאני רוצה להיות חלק מזה." הוא השיג את הטלפון של שי פיטובסקי, מנהל קבוצת הצעירים של הבימה, והתקשר. אחרי שהציג את עצמו, הייתה שתיקה של כמה דקות. פיטובסקי רצה לוודא שהוא מדבר עם הדנקר הנכון. "הייתי בטוח שהוא הולך להגיד לי, תודה, אבל אנחנו לא כל כך מתעסקים עם אנשים שבאים מהטלוויזיה, אנחנו מקום רציני - אבל הוא הציע להיפגש. אני חושב ששנינו הופתענו. אולי הוא ציפה לפגוש מישהו שלא סגור על עצמו, שרוצה לעשות איזה סיבוב, אבל מהר מאוד הוא גילה שאנחנו חולקים את אותה אהבה למשחק, לחיפוש ולתיאטרון. החלטנו להתקדם ואחרי זה נפגשתי עם אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, והוא ניסה להסביר לי למה לא כדאי לי להצטרף לתיאטרון."
למה?
"היום אני חושב שהוא עשה את זה כדי לבדוק אותי. כדי לראות כמה אני רציני. הוא אמר, כבר פגשתי אנשים שרוצים לשחק בתיאטרון, אבל אחרי כמה זמן קמים והולכים, פתאום אין להם זמן. בסוף, כמה ימים אחרי שהכל נסגר, הוא בירך אותי ואמר שזה צעד אדיר בעיניו ושהוא מאוד מעריך אותי על זה."
ובכל זאת, לא הגעת אלמוני לקבוצת הצעירים. הגעת רן דנקר. עם כל הבגאז'.
"נכון, ובהתחלה זה באמת היה זוועה. כשנכנסתי בפעם הראשונה לחדר חזרות, חשבתי שאני נמס לתוך השטיח. רציתי שיגלגלו אותי במדרגות משם. אני גם יכול להבין אותם. כל אדם חדש שנכנס לקבוצה מערער את האיזון. אני משער שזה עוד יותר מפחיד כשהמישהו הזה מביא איתו עוד מטען, בין אם הוא מעניין אותם ובין אם לא. לשמחתי, כבר בהפסקת הסיגריה הראשונה היה מאוד-מאוד ברור שזה המקום שלי. הייתי כל כך מאושר באותו היום. לא הצלחתי להירדם כל הלילה."
ילד של אבא
מאז יש לו דווקא סיבות טובות לישון לא רע בלילה. שלוש שנים עברו, ודנקר הפך - בזכות שלושה תפקידים ראשיים מרשימים ומכובדים - מצעיר הבימה לנסיך התיאטרון הישראלי. על תפקיד הבכורה שלו ב"השבועה" נכתב שהוא נהדר בצעדיו הראשונים על בימת התיאטרון הרפרטוארי, ועל תפקידו ב"המאהב" נכתב שדנקר מגיש ביצוע משובח, שרמנטי ומצוין. משה קפטן, שביים אותו לאחרונה ב"נעצר בחצות" ובימים אלה ב"אוויטה," משוכנע שזו רק ההתחלה. "רן עשה החלטה מאוד אמיצה להתרחק מהשדה המאוד זמין של הסלבריטאות, כולל העתקה של חייו לארצות-הברית, כדי להתנתק ממה שמייחד אותו כאן, ואולי להיוולד מחדש בשדה תרבותי שהוא רצה להיות בו כל חייו.
רן דנקר ב"נעצר בחצות" בתיאטרון הבימה
לפעמים אני שומע קהל מדבר אחרי ההצגה, והרבה פעמים אני שומע את ההתפעלות ואת ההפתעה שלהם מרן. הם הכירו אותו באופן מאוד מסוים, ופתאום הם מגלים שהוא שחקן מאוד רציני. "הפער בין איך שתופסים אותו לאיך שהוא מבקש שיתפסו אותו עכשיו עדיין מהדהד, אבל לא לעוד הרבה זמן בעיניי. יש בו חריצות וסקרנות אינסופית. רצון אובססיבי להצטיין. הוא מכין את עצמו דרך קריאה של חומרים על הדמות, ובא לחזרה עם הרבה מידע. לפעמים עם לא מעט שאלות שמציבות בפניי בסימן שאלה. זה אולי הדיאלוג הכי פורה ומרתק שבמאי יכול לחלום עליו בעבודה עם שחקן."
המהירות שבה דנקר מסוגל לשקוע לשיחה על תיאטרון היא לא רק ביטוי לאהבת הבמה שלו, אלא גם לעובדה שלא מעט מזיכרונות הילדות שלו ספוגים שם, מאחורי הקלעים, בחדרי האיפור, במסדרונות הצרים שמאחורי הבמה. בפעמים שאליהן נהג להצטרף לאביו, השחקן אלי דנקר, אחרי גירושי הוריו כשהיה בן שנתיים. דנקר דיבר כבר בעבר על היחסים המורכבים עם אביו, סיפר כיצד השפיעה עליו הבחירה של אביו לעזוב אותו ואת אמו לטובת חיים חדשים בארצות-הברית. הוא תיאר את שנות ילדותו, בהיעדר דמות אב, כחיים עם "חור תמידי בלב," אבל בשנים האחרונות הוא מודה שהיחסים ביניהם השתפרו מאוד. "עשינו שלום בינינו. מתקיימת בינינו שיחה כנה ופתוחה, ואני שמח על כך.
"כל הילדות שלי באתי לפגוש את אבא שלי בתיאטרון. כל המפגשים שלנו היו שם. בהתחלה חשבתי שאעבוד מאחורי הקלעים, גם נורא נמשכתי לעולם הזה. חשבתי שאולי אהיה תאורן או סאונדמן. אבל בגיל 16 הלכתי לראות את אבא שלי משחק בתיאטרון חיפה, חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי: אני רוצה להיות שחקן תיאטרון! לא חשבתי באותו הרגע על טלוויזיה או קולנוע. הדבר היחיד שעניין אותי היה לשחק כמו אבא"!
זה מסביר את המשיכה שלך לתיאטרון. הר- צון הבסיסי להתחבר לאבא.
"זה יהיה קצת מוגזם להגיד שזה הדבר היחיד שבגללו אני בתיאטרון. אני באמת אוהב כל מה שקשור לזה. את התאורה, את המוזיקה, את הקרשים של הבמה, את הספייס. אני מרגיש סוג של קדושה שם. לפעמים אני מטייל מאחורי הקלעים בהבימה לפני ואחרי ההצגות, וזה מרגיש לי כמו לונה פארק למבוגרים, ואני עדיין הילד שעמד שם בצד והסתכל בהתרגשות על אבא שלו משחק.
"אני מניח שבתוך השק שאני סוחב בעניין הזה, אני עדיין מנהל איתו דיאלוג מסוים על זה. 'תראה שאני ראוי' שזה בעצם 'תאהב אותי'. הרבה פעמים אני הולך במסדרונות ואני רואה אותו, את אבא שלי, בדמיוני, בגופי, אני יכול להרגיש אותו פתאום צועד בי. כשהוא בא, נגיד, לראות אותי בהצגה, זה וואו מבחינתי. מפרק אותי. מאוד חשובה לי דעתו.
"כל שנות 20-ה שלי היו מבלבלות גם לאבא שלי. הוא חזר לארץ יום אחד ופתאום הבן שלו בכל חור. לקח לו זמן להתאפס. בתוך כל הפרגון הזה, אני משער שזה גם בלבל אותו. הוא לא הבין כל מיני דברים. איך זה קורה, מה זה אומר. אז רגע, הוא שחקן? הוא למד? אתה יודע, הוא בא מאסכולה מאוד מסוימת של משחק, ולכן גם הרבה פעמים שמעתי ממנו: 'שחקן זה שחקן שעושה תיאטרון, שחקן שלמד'".
והוא צדק? זה האישור שהיית צריך?
"היום אני מבין שאין דרך אחת לדברים. יש את הדרך שלי, שבה יש אנשים שעוזרים לך להתפתח, נותנים לך עצות, במאי שעוזר לך, פרטנרים נהדרים ללמוד מהם. אבל אני יותר ויותר מתחיל פשוט לסמוך על עצמי. להבין שאף אחד לא יאשר לי מה נכון או לא נכון, שהפצע הזה, ש'יאהבו אותי' או 'יראו אותי', הוא פצע אינסופי שלא תלוי באישור מבחוץ אלא רק בי. האישור היחיד שרלוונטי הוא ממני אליי."
אהבה עוצמתית
את התפקיד החדש בתיאטרון – האנס ליטן ב"נעצר בחצות" – דנקר סירב תחילה לקבל. הוא היה בעיצומן של ההכנות לאלבום שהוא כותב ומלחין בימים אלה, ולא רצה להתמסר לתפקיד חדש. "פשוט סירבתי. בלי לקרוא אפילו, בלי לפתוח את המייל. פחדתי שיכול להיות שאני אקרא ואני אגיד: 'וויי, זה תפקיד טוב'. כל כך הרבה פעמים דחיתי את עניין האלבום, שאמרתי לעצמי, הפעם אני לא מוותר." אלא שאז נכנס לתמונה הבמאי משה קפטן ושיכנע אותו שהוא מפספס כאן תפקיד גדול ומאתגר. דנקר התרצה, קרא את המחזה והתאהב. כלומר, נסער מעוצמת החומר. למרות שהוא עוסק בגרמניה האפלה שלפני - ובעיצומה של - עליית היטלר לשלטון, מצליח "נעצר בחצות" להיות רלוונטי לתקופתנו. כתב אשמה חריף נגד תרבות ההסתה הגורפת. הוא מעמת את הקהל, באופן מטריד ממש, עם שאלות בוערות של חופש ביטוי, צנזורה והאומץ ללכת עד הסוף עם האמת שלך.
דנקר מגלם את האנס ליטן, עורך דין יהודי-גרמני ולוחם חופש, שהעז להעלות את אדולף היטלר על דוכן העדים במשפט נגד ארבעה חיילים מפלוגות הסער שנערך .1931-ב הוא שילם על כך מחיר כבד שנתיים אחרי, כשה - נאצים עלו לשלטון והחלו לסגור חשבון עם כל מי שעמד בדרכם. המשחק המרשים של דנקר הוא מפגן של כוח ושל שקט. ליטן שלו נחוש, ועם זאת הומני. זועק, אבל לא נשטף בשנאת מעניו. שבור, אבל לא מובס. סצנת הפרידה שלו מאמו ומונולוג הסיום שלו, בעודו חוקר את היטלר, הינם רגעי תיאטרון מסחררים.
"למי יש את האופציה הזאת בעולם, לחקור את היטלר"? אומר דנקר. "אני עומד ערב-ערב על הבמה ומטיח בהיטלר האשמות חותכות, עושה לו חקירת שתי וערב. אני נכנס ויוצא מהרגע הזה כל כך טעון. זה תפקיד אחר מכל מה שעשיתי עד היום. אדם חתרן ולוחם צדק שהולך עד הסוף עם הרעיונות שלו. ידעתי שאני גם הולך לשחק עם גילה אלמגור, וזה מאוד ריגש אותי."
גילה אלמגור, כמו הרבה אמנים אחרים, התבטאה נגד המדיניות של שרת התרבות ושילמה על זה מחיר בדעת הקהל. אנשים חושבים היום פעמיים לפני שהם מתבטאים. "העובדה שאנשים חוששים לומר את הדעות שלהם אומרת שאנחנו נמצאים במצב מסוכן. עם זאת, אני חושב שיש פה איזו טלטלה שטוב שהיא קורית. הכל יוצא החוצה. נאמרים דברים קשים מכל הצדדים. זה דורש חשבון נפש, אבל זה לא יכול לבוא על חשבון הזכות לומר מה אני חושב. אמנות נועדה לעורר שיח. מה שקורה כאן מפחיד, אבל יותר מפחיד אותי לסתום את הפה מול הדבר הזה. אני חושב שבשורה התחתונה מה שמאחד את רובנו זה הרצון לחופש והצורך להתנגד לאלימות מכל סוג שהיא."
באופן מעניין, האנס ליטן נשאר עם דנקר גם אחרי שהקהל מתפזר הביתה. העבודה על דמותו גרמה לדנקר לצלול אל עומקים נסתרים בתוכו, לשאול את עצמו שאלות נוקבות. "יש משהו בהאנס, בחופש שלו, באופן שבו הוא הלך עם האמת, בזה שהוא הקריב את עצמו למען הצדק, שנגע לי ללב. ריגש אותי שהוא לא פחד מכלום, שהוא היה אמיץ מול שאלות קשות. אני לא אדם פחדן, אבל העבודה על האנס גרמה לי לשאול את עצמי איפה אני אמיץ בחיים שלי ואיפה אני הולך עם עצמי עד הסוף. זה תפס אותי פתאום בהרבה מקומות. באיך שאני משחק. באיך שאני מדבר. בתוך חברויות. ובתוך כל השאלות האלה, שאלתי את עצמי גם אם מסתתר בי פחד בלא לדבר על זה שיש לי בן זוג."
אז לדנקר יש בן זוג, אבל גם אי-הסכמה להתחייב להגדרה שהסטטוס הזה אולי מבקש לעצמו, או לשקוע בשיחת כך-הגעתי-עד-הלום. לגיטימי. אנחנו עדיין מתרגשים בכל פעם שמישהו מדבר בחופשיות על העדפותיו המיניות וחייו האישיים, ואולי זו הזדמנות להיות קצת יותר נונשלנטיים. בחודש שבו אמריקה השמרנית מאשרת נישואים חד-מיניים בכל ארצות-הברית, אפילו במדינות כמו אלבמה, דנקר כבר חי בעולם שמאפשר לו להיות כל מה שהוא רוצה. להימשך לנשים, לגברים, או גם וגם; להיות סגור על עצמו, להחליט לא להחליט או סתם ליהנות מכל האופציות שיש לעולם להציע. מה שחשוב כאן הוא לא הסירוב להתחייב, אלא העובדה שדנקר לא מפחד לבדוק. להרגיש. להתנסות. להיות ברגע. אולי בגלל זה אנשים לא כל כך הופתעו כשהוא סיפר להם על הזוגיות החדשה שלו.
"היו כל מיני תגובות. למזלי, האנשים שקרובים אליי וחשובים לי היו מאוד פתוחים. אני בא מבית פתוח ומקבל. הדבר היחיד שחשוב להורים שלי ולאנשים שקרובים אליי זה לראות שטוב לי ושאני הולך עד הסוף עם מה שאני מאמין בו. היו גם תגובות מצחיקות. יש לי חבר טוב שכשסיפרתי לו שהכרתי מישהו ואנחנו ביחד, אז הוא אמר לי, 'תמיד היית כזה גרידי. אף פעם לא מסתפק. תמיד גם וגם. גם רוצה לשיר, גם רוצה לשחק. גם גברים וגם נשים. ראבק, אתה לא משאיר לנו כלום'! עמדתי מולו המום וצחקתי. איזו תגובה מדהימה."
בכל זאת, אותם אנשים הכירו אותך באופן מסוים. עד אז יצאת רק עם נשים.
"המיניות היא עוד דרך של הנפש לבטא את עצמה. היא מורכבת ובנויה מהמון חלקים. כסך האנשים כך סך האפשרויות המיניות. אני נמשך לנשים ולגברים. למה לצמצם את עצמנו כל כך להגדרה? לא רוצה להגדיר את עצמי. לא רוצה להתחייב על משהו רק כי אנשים צריכים להכניס אותי למסגרת מסוימת."
למה אתה כל כך מתנגד להגדרות?
"אני כור גרעיני של כל כך הרבה תחושות ורגשות, שלנסות להגדיר אותם מרגיש לי כמו ניסיון לתבנת את עצמי, ללכת נגד הטבע שלי. אנשים מגדירים את עצמם ואחרים כדי להרגיש שייכים. אני מבין את זה. גם אני רוצה להיות שייך, אבל אני מבין שהתשובה מורכבת יותר עבורי."
בשורה התחתונה, פשוט התאהבת. אולי זה פחות מורכב ממה שאתה מתאר.
"נכון. פשוט התאהבתי. הכי פשוט שאפשר. אתה יודע, זה מצחיק אותי. אם היית אומר לי לפני חמש שנים שנשב כאן ותשאל אותי על זה שאני חי בזוגיות עם גבר, לא הייתי מאמין. ידעתי שאני רוצה לבדוק, ידעתי שאני נמשך גם וגם, שאני פתוח לרעיון, שיש לי את האופציה. זה לא היה בראש שלי בווליום הזה, במובן הזה. מה שיותר מפתיע אותי מזה שאני בזוגיות עם גבר, זה שאני שלוש שנים בזוגיות. נקודה."
אתה אדם שבא מבית מפורק. עד כמה הבית הזה הוא תיקון עבורך?
"מבחינתי, להיות בתוך מערכת יחסים בגיל הזה, בשלב הזה שאני נמצא בו בחיים שלי, ולהחזיק בה מעמד, זה תיקון. בסוף, העניין הוא זוגיות. להשקיע במקום שאתה נמצא. להיות נאמן לבחירה שלך. לבנות בית עם אדם שאתה אוהב. אני שם כי אני לומד משהו. אני לומד משהו על עצמי. אני לומד משהו על פתיחות, אני לומד משהו על קבלה, על אהבה. אני חושב שאף פעם בחיים שלי לא הרגשתי בית כמו שאני מרגיש עכשיו. בסוף-בסוף, כשאני מוריד את כל הרעש מסביב והחשש הטבעי ממה יגידו ומה לא יגידו, אני נשאר עם תחושה שזה מאוד טבעי."
מה זה אומר על הקשרים הקודמים שהיו לך עם נשים?
"כל אהבה שהייתה לי הייתה כנה וחזקה ועוצמתית. מה שהיה - היה נכון לאותו הרגע. זה שאני היום בזוגיות שטובה לי לא אומר שהזוגיות הקודמת שלי הייתה פחות משמעותית."
ובכל זאת, מי שחלמה להיות איתך מאוד תתבאס מזה שאתה בזוגיות. ועוד עם גבר.
"אין פה שום הפסד," הוא מחייך. "להיות איתי זה לא כזאת אטרקציה. אבל ברצינות, מה זה משנה אם אני עם אישה או עם גבר? אם בחרתי לחיות עם מישהו, אז שאר האופציות לא רלוונטיות עבורי."
בין הפפראצי לסלפי 11-ב בלילה, סמוך לכניסת האמנים של תיאטרון הבימה, עומדת קבוצת בנות נרגשות - צעירות יותר ופחות - ומחכה שדנקר יפשוט את חליפת האסיר של ליטן ויחזור להיות יפה כמו שהן רגילות. כמו נשים שזוכרות את אהבתן הראשונה, גם הן לא שכחו. דנקר, כאילו לא עברו שנות אור מימי התהילה ההם, עדיין נבוך מגילויי ההערצה ומהעובדה שחבורת נשים מתגודדת סביבו בהתרגשות. כולן מחמיאות לו על התפקיד ומבקשות סלפי למזכרת. שני היקומים שדנקר חי בהם – התהילה והאמנות – מתנגשים לרגע.
הוא כמעט לא מתגעגע לתקופה ההיא, לטירוף, לחשיפה, לעובדה שכל יציאה מהבית הייתה כרוכה אז בליווי של עדר צלמי פפראצי חטטנים. "אם יש משהו שאני מתגעגע אליו זה אולי לראשוניות. לזה שהכל היה חדש אז. אני חווה משהו דומה עכשיו בתיאטרון, בכל פעם לפני שאני עולה לבמה, כשיש לי פתאום בחילה ודופק לי הלב על 200 ואני לא זוכר מה הטקסט הראשון, וכל כולי נוטף זיעה."
השבוע הוא התחיל חזרות לתפקיד צ'ה גווארה במחזמר "אוויטה," שם ירקוד, ישיר וישחק לצד שירי מימון ואקי אבני. אחרי זה, הוא מבטיח, ינעל את עצמו באולפן ויקליט את אלבום הסולו הראשון שלו. על אף ההתמסרות הטוטאלית שלו לתיאטרון, הוא לא פוסל תפקיד בקולנוע או בטלוויזיה. "עושים הרבה דברים נהדרים בקולנוע. יש תחושה שאלה שנות הזהב של הטלוויזיה והקולנוע. אני מחפש פרויקט שיעניין אותי."
היו תקופות שהיית אחד הכוכבים הכי מרוויחים בישראל. אני יכול להניח שהבחירה בתיאטרון מלווה גם במחיר כלכלי.
"אם כל מה שהיה מעניין אותי במקצוע הזה זה כסף, הייתי הולך להיות איש עסקים או לעבוד אצל תשובה בגז. אותי מניעים אתגר וחיפוש. לא רוצה להישאר באותם מקומות שהייתי בהם. אני מחפש היום לעשות דברים שהם פחות הטייפקאסט שלי, כמו שמתאפשר לי ב'נעצר בחצות'. ברור שיש לזה מחיר כלכלי. ברור שאני מוצא את עצמי היום שואל מה יהיה מקור ההכנסה הבא שלי. אבל יותר מעניין אותי לבנות קרקע פורייה לדברים שמעניינים אותי. אפילו אם בעשור הבא לא אהיה מרופד היטב, אני אדע שאני בונה את הבסיס לעשות את מה שאני אוהב כל החיים. זה לא אומר שאני מנותק לחלוטין מכסף. אני בוחן הצעות ואם יהיה משהו מעניין, אני גם אעשה."
גם קמפיין? השמועה היא שסירבת להרבה הצעות טובות ומכניסות.
"פעם אמרתי, 'אני לא אעשה יותר קמפיינים' אולי כי נשרטתי מזה. מהחשיפה הקיצונית שהדברים האלה הביאו איתם. במשך הרבה מאוד זמן, כל מה שהזכיר לי את החשיפה הזאת נראה לי כמו משהו שאני צריך לברוח ממנו. עברו כמה שנים מאז. הבנתי שהחשיפה הזאת הייתה קשורה בעוד דברים. בבלבול שהגיל הזה הביא איתו. עכשיו אני מסתכל על דברים קצת אחרת."
אין לו עניינים לא פתורים עם הגיל. הוא לא חרד לנעוריו ולא מבוהל מכך שהוא מעדיף לבלות את זמנו הפנוי בבית מאשר לקרוע את העיר. רוב האנשים מתבגרים בלי שיטיחו בפניהם את העשור הקודם בחייהם, אבל רק מעטים מהם מקבלים הזדמנות לצפות בעצמם בשידור חוזר. דנקר כמעט לא נתקל בשידורים החוזרים של "השיר שלנו," אבל כשזה קורה, זה דווקא משעשע אותו. "אני רואה ילד תמים. יש בי הרבה חמלה כלפיו. הייתי כל כך חסר מודעות אז. לא חושב שאני שחקן רע שם, כמו שבא לי להושיט לעצמי יד ולהגיד, 'תירגע, אחי, צ'יל'".
והתחושה שאנחנו מתבגרים, שהשנים עוברות, לא מקננת בך?
"אני 31 שנים וחצי על הכדור הזה. זה לא רע. נראה לי שמתהווה פה כבר משהו עם נוכחות. אני זוכר שחשבתי שכשאהיה בן 30 אני אהיה ממש-ממש מבוגר. פתאום אני קולט שאני אותו גוף, חצי ילדי-חצי גברי. יש משהו בשנות 30-ה שפתאום מרגיש מחייב. לקחת אחריות על מי שאתה. להתמודד עם כסף ובנק. להבין שאין יותר אבא ואמא שי - דאגו לך, שאתה אבא ואמא של עצמך. אבל האמת היא שגם בגיל 30 אני עדיין אינפנטיל. די ילד. מה שעושה את כל ההבדל זה שאני מרגיש שאני פחות במאמץ."
מספיק כדי להישען קצת לאחור ולנוח?
"קצת. לא הרבה. לא להגזים. בסך הכל אני מתחיל להבין שהכל די בסדר. עדיין יש את הפחד ליפול. אתה יודע, אני שם את היד על המעקה והיא עדיין קצת מחליקה. אבל לפחות יש מעקה".
לפנייה לכתב/ת 
