עצם היותי אמא הופך אותי לעובדת פחות טובה?
סיוון, אמא טרייה, לא מצליחה לחזור למעגל העבודה. בטור אישי היא שואלת מדוע במאה ה-21, אישה משכילה ובעלת ניסיון צריכה עדיין להסתיר את העובדה שיש לה ילדים רק כדי לזכות בהזדמנות להגיע לראיון עבודה
איך זה יכול להיות, שבמאה ה-21, במדינה דמוקרטית כביכול, אישה משכילה ובעלת ניסיון צריכה לחשוב פעמיים האם לציין בראיון עבודה אם יש לה ילדים או לא, או לחשוש לענות "כן" לשאלה האם יש לה ילדים? למה כאשר אישה נשואה עם ילדים עורכת את קורות החיים שלה היא צריכה להשמיט את "המצב המשפחתי" רק כדי לזכות בהזדמנות להגיע לראיון עבודה ולהוכיח את יכולותיה?
כתבות נוספות בערוץ הקריירה :
צעירה בשוק העבודה: "מרוויחה כמו בגיל 16"
שלושה תארים ואין עבודה: עיוור בשוק התעסוקה
3 מכל 4 הורים: המעסיק מקשה עלי בחופש הגדול
איך זה שלמרות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שאמור למנוע אפליה של קבוצות אוכלוסייה, אני עדיין נתקלת בכל ראיון מחדש בשאלה הלא חוקית ואף מקוממת, "האם יש לך ילדים?". לאחר שאני עונה בחיוב מגיעות שאלות מקוממות נוספות כגון: "מי מטפל בילדה?", "האם יש לך איפה לשים אותה?", "האם תסתדרי במשרה מלאה?" וכדומה.
שמי סיון, אני בעלת תואר ראשון במדעי ההתנהגות עם התמחות במשאבי אנוש. אני נשואה לבעל מקסים ואמא לילדה מהממת. בחודשים האחרונים אני מחפשת ללא הצלחה עבודה בתחום משאבי אנוש והגיוס.
בכל ראיון עבודה מציינים בפני כמה שאני אינטליגנטית ואיכותית ומזמינים אותי לעבור שלב אחר שלב מבחנים שונים וראיונות עם גורמים נוספים ובכירים. אלו כמובן גוזלים זמן רב, אך בסופו של התהליך, לאחר שאני עוברת בהצלחה בכל פעם מחדש את כל השלבים ועל אף שמצהירים בפני לעתים קרובות שמאוד התרשמו מיכולותיי, פתאום הגישה משתנה.
"איך פספסנו שיש לך ילדה?"
לאחר שמתגלה בשלבים מתקדמים כי אני אמא ("איך פספסנו שיש לך ילדה?"), מזמינים אותי לראיון נוסף ואחרון לפני חתימה על חוזה ושבניגוד לראיונות הקודמים, הופך כעת לתוקפני. בשלב זה מתחילות השאלות האישיות והמקוממות, שבסופן אני נשלחת הביתה להמתין לתשובה. זו מתעכבת בדרך כלל מספר ימים, במהלכם מושכים אותי בטענה כי טרם התקבלה החלטה.
"מחר בבוקר תקבלי תשובה", מבטיחים לי - וזה כמובן לא קורה. כל זה מתבצע בצורה שיטתית, רק כדי להרוויח זמן נוסף בו יוכלו למצוא מועמדת רווקה וללא מחויבויות עם זמן פנוי, פעמים רבות תוך התפשרות על ניסיון, שתוכל למלא את המשרה במקומי.
רק אז מגיעה כמובן התשובה הבלתי נמנעת, שנמסרת לי בטלפון תוך גמגום קל: "אנו מצטערים אך כרגע זה לא מתאים", או "מצטערים אך החלטנו להמשיך עם מועמדת אחרת", או "אני נורא מצטערת, כולנו מאוד התרשמו ממך ואני במיוחד, ואגיד לך כחברה שבחוץ יש הרבה משרות בתחום ואני בטוחה שייקחו אותך".
התחושה היא כאילו מהרגע שנהפכתי לאמא, נשללה ממני הזכות לעבוד. מקומם עוד יותר היא העובדה כי ברוב המקרים, אלו ששוללות ממני את הזכות הבסיסית הזו לעבוד, הן בעצמן נשים נשואות עם ילדים.
האם עצם היותי אמא הופך אותי לעובדת פחות טובה? האם זה אומר שאברח מהעבודה בכל פעם שהבת שלי בוכה? הרי במאה ה-21, גם לבעל יש תפקיד מרכזי בגידול הילד וגם הוא דואג ומפנה מזמנו לאיסוף והחזרת הילדה מהגן ולטיפול בילדה כאשר היא חולה. הנטל מתחלק באופן שווה. אז למה כאשר גברים מחפשים עבודה לא שואלים אותם את אותן שאלות לא חוקיות ומקוממות?
האם הפתרון יהיה להתחיל להקליט כל ראיון עבודה ולהיגרר לתהליכים משפטיים מיגעים וארוכי טווח, שבסופם עדיין אשאר מחוסרת עבודה? זה אולי יפחית מעט מכעסי ויסב לי מעט הרגשה טובה, אבל בסופו של דבר זה לא יוביל אותי למציאת עבודה ואולי אפילו ירחיק אותי מכך. כל מה שאני בסך הכל רוצה, זה להיכנס למעגל התעסוקה ולעשות את מה שאני יודעת וכל כך אוהבת לעשות - לעסוק בתחום הגיוס ולסייע לאנשים למצוא את מה שאני כל כך מתקשה למצוא: עבודה.
ליצירת קשר עם הכותבת: sivan.men88@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
