מדע בדיוני ואימה ישראלים: כבר לא פנטזיה
אחרי שהקומדיות הישראליות חזרו לאופנה בקיץ שעבר, מגיעים עכשיו יוצרי הז'אנר המקומיים ומנסים לתפוס לעצמם חלק בבתי הקולנוע - עם או בלי תמיכת הממסד. "אני לא מאמין, אני רובוט!", "ג'רוזלם", "מסווג חריג", "האיש שבקיר" "אבוללה", וגם "אנטיוירוס" - הכירו את הסרטים שמסמנים את העתיד
2014 היתה השנה של הקומדיות הישראליות. "אפס ביחסי אנוש", "שושנה חלוץ מרכזי" ו"זינוק בעליה" היו הלהיטים המרעננים של הקיץ הישראלי, ומשכו את הקהל המקומי לבתי הקולנוע. השנה נראה כי יש דעיכה כלשהי בסחף הזה, ואפשר להסביר אותה בעיקר בשוברי הקופות ההוליוודים הגדולים ששטפו אותנו ואת כל העולם. השנה משגרים אלינו האמריקנים סרטי גיבורי על, מותחני אקשן ומדע בדיוני, ולהפקות הישראליות הצנועות קשה להתמודד עם כל האושר והעושר הזה. קרב אבוד מראש? כנראה. אבל זה לא מונע מיוצרים ישראלים להיאבק במגרש הפנטסטי של סרטי ז'אנר.
השבוע יוצא לאקרנים "אני לא מאמין, אני רובוט" - קומדיית המדע בדיוני של הקולנוענים הצעירים טל גולדברג וגל זלזניאק, שלקחו את החזון שלהם די רחוק בסרט הארוך הראשון שלהם, המשופע באפקטים ממוחשבים. פילוסופיה עמוקה מדי אין כאן, אבל מחוות גיקיות חביבות יש למכביר - וכך גם ב"מה כבר יכול לקרות?!", קומדיית הסלפסטיק השגרתית למראה של קובץ' ודובדבדני בה משולבים מוטיבים פנטסטיים מ"שר הטבעות" ותרבות משחקי הדרקונים והמבוכים. גם "איביזה" של שי כנות עמוס באיזכורים ל"מלחמת הכוכבים" - חולצות וינטג' מהטרילוגיה של ג'ורג' לוקאס ולייטסייברים לרוב.
שלושת הסרטים הללו, קרטיבים קרירים וקלילים לצפייה קיצית באולמות ממוזגים, הם קומדיות עם טוויסט ז'אנרי - כל אחד מסוגו. אבל על הפרק עומדים עוד פרויקטים מסקרנים מעדות המסתורין, האימה והמותחן. גל הסרטים הצנוע הזה מחליף לעת עתה את הקומדיות כטרנד האופנתי של הקולנוע הישראלי כיום. פעם אירועים בודדים כמו פסטיבל אוטופיה למדע בדיוני ואימה היו הזדמנות חד פעמית להציג את הסרטים הללו. היום אלו מהווים קן שיגור בדרך אל בתי הקולנוע בהפצה רחבה יותר.
אני לא מאמין, אני רובוט
גולדברג וזלזניאק חברו למפיק עמיר מנור כדי ליצור את הקומדיה העצמאית הזו, שעלילה מתוחכמת או מקורית אין בה ממש, אבל עבודת אפקטים מפתיעה לטובה מתוצרת כחול-לבן יש גם יש. יותם ישי מגלם את גיבור הסרט דני החנון, שמגלה יום אחד שהוא לא רק עור ועצמות, אלא גם שלד מתכת וסיבים אופטיים שקבורים שם מתחת לבשר. הסייבורג שנוצר על ידי חברת סטארט-אפ צבאית זדונית, מגלה שהוא בכל זאת נשאר אנושי, ובעיקר מאוהב - באקסית שלו (הילי ילון). את המיומנויות החדשות שפיתח הוא מנצל כדי להציל אותה. בסרט מככבים גם צחי גראד, דרור קרן וגם קובץ' ודובדבני (שוב).
"רצינו ליצור קומדיה ישראלית משוגעת לגמרי. וכאילו שזו לא משימה מספיק פסיכית, בחרנו לעשות אותה בז'אנר הקשה ביותר - קומדיית מדע בדיוני", אומרים היוצרים גולדברג וזלזניאק, "מדע בדיוני חייב להרשים ויזואלית, לכלול צילומים ואפקטים עוצרי נשימה, בקומדיה, אתה חייב להצחיק את הקהל בטירוף, עד דמעות. אלו שתי משימות, אשר כל אחת מהן היא אתגר ענק בפני עצמו. למזלנו, עבדנו על הסט עם השחקנים המצחיקים ביותר בארץ, יחד עם הצוות היצירתי ביותר".
בדרך להשלמת המשימה, היוצרים נדרשו להמון מוטיבציה ורצון טוב של המשתתפים, אבל גם מיומנות ותושיה לפתרון אתגרים הפקתיים וטכניים רבים: "כולם האמינו ביוזמה המשוגעת ונרתמו לברוא סרט שכלל פעלולנים, אומגות וכבלים, מאמן קראטה, וכלב מתוק וקופצני. עברנו דרך ארוכה וחלוצית. ועכשיו, כשאנו שומעים את הקהל צוחק, נדהם מהאפקטים ושואל את עצמו אם זה באמת סרט ישראלי, אנחנו מרגישים גאים. עשינו את זה".
ג'רוזלם
האחים יואב ודורון פז גדלו באכסניה הקולנועית הפסטורלית של אביהם הבמאי יונתן פז, אולם הסרטים שהשניים יוצרים שונים בתכלית מדרמות הקיבוץ שלו. אחרי המותחן "פובידיליה" מ-2009, ביימו יחדיו פרקים בסדרות "עספור" ו"מתים לרגע" ובמקביל החלו על פרויקט עצמאי משלהם: סרט אימה אפוקליפטי דובר אנגלית בסגנון הפאונד-פוטג' אבל בכחול-לבן.
אחרי שגייסו סכום ראשוני בכוחות עצמם, יצאו לצלם בירושלים. בהמשך הצטרף אליהם שקד ברנסון שעומד בראש חברת ההפקה ההוליוודית אפיק, והסרט יצא לסבב פסטיבלים בארץ (הסרט זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ירושלים האחרון) וכן בחו"ל. העלילה מלווה שלושה תיירים אמריקנים (יון תומרקין, יעל גרבגלס, ודניאל ג'דלין) במסעם לעיר הקודש. מבעד למשקפי הגוגל שלהם הם צופים בזומבים מכונפים שעולים מהשאול תחת העיר העתיקה ביום הכיפורים.
מודל המימון וההפקה של "ג'רוזלם" דרש המון אלתורים מאחורי הקלעים, בין השאר בגלל חוסר עניין מטעם קרנות הקולנוע, אבל האחים פז החליטו ללכת על הפרויקט בכל מקרה. "אחרי 'פובידיליה' הבנו שאנחנו לא עושים סרטים בשביל עצמנו והברנז'ה התל אביבית, אלא בשביל הקהל, ואין בזה שום בושה - להפך. יש התעוררות מופלאה של יוצרים צעירים שבחרו לעזוב את המגרש הבטוח של הדרמה ולאתגר את עצמם ואת הצופים בסרטי ז'אנר שמיועדים קודם כל לקהל הרחב - אימה, מותחנים, סרטי ילדים ונוער קומדיות סטלנים ואפילו מדע בדיוני. זה תהליך מדהים ומרגש, הקהל מצביע ברגליים".
עם זאת, השניים מודים שהמכשולים עדיין רבים עבור יוצרי ז'אנר: "מהנסיון שלנו יש עוד דרך ארוכה לעבור. רוב התקציבים עדיין מוזרמים לדרמות. במקרה שלנו התדפקנו שוב ושוב על דלתות הקרנות ונבעטנו החוצה באכזריות. אפילו במיזם הקולנוע של ירושלים סרבו לנו שוב ושוב ושוב. רק כשהעבודה על הסרט הסתיימה, והוא זכה להצלחה עולמית, קיבלנו קצת 'כסף לפלאפל'. זה יכול להיות מייאש, מצד שני טעם הניצחון מתוק הרבה יותר. 'ג'רוזלם' נמכר כבר לעשרות מדינות וטריטוריות ברחבי העולם ועומד להיות בין הסרטים הישראליים המצליחים של השנים האחרונות".
אבוללה
כמו "אני לא מאמין, אני רובוט!" ו"ג'רוזלם" גם סרטו של יונתן גבע "אבוללה" נשען לא מעט על אפקטים ממוחשבים - עליהם עובדים הבמאי וצוותו בימים אלה ממש. מדובר בפנטזיה קולנועית שמספרת על חברות אמיצה שנרקמת בין ילד בן עשר למפלצת אגדית בשם אבוללה. המפגש בין שתי הדמויות נעשה בשילוב של לייב אקשן ואנימציה, מהזן העיבוד של ספייק ג'ונז ל"ארץ יצורי הפרא" (2009).
מכיוון שהעלילה פונה לכל המשפחה ובעיקר לילדים, הוא נתמך על ידי קרן הקולנוע הישראלי, המיזם לקולנוע ירושלים, מפעל הפיס וכן גופי הפקה מובילים כמו יונייטד קינג ודורי פארן מדיה המבקשים למשוך קהל צעיר לבתי הקולנוע. בסרט מככבים יואב סעדיאן רוזנברג, בר מיניאלי, מכרם חורי, ליאורה ריבלין, מיכה סלקטר, וגם רותם קינן ונתי קלוגר שנמנו על צוות שחקני "מי מפחד מהזאב הרע" של אהרון קשלס ונבות פפושדו.
"רציתי ליצור סרט בז'אנר של הסרטים שעליהם גדל הדור שלי- 'הגוניס',' בחזרה לעתיד', ו'אי.טי'. הז'אנר של סרטים לכל המשפחה ובעיקר סרטי פנטזיה מהז'אנר הזה הוא משהו שכמעט ולא קיים בקולנוע הישראלי וחבל", אומר גבע, "בנוסף רציתי ליצור דמות קולנועית שהיא מאוד ישראלית ושלנו. זה הביא אותי ליצור את אבוללה - מפלצת שהיא חלק מהילדות של רבים בישראל, ולהביא אותה אל המסך".
בניגוד לאחים פז, גבע קיבל כאמור תמיכה הן ממוסדות הקולנוע וכן מהמפיקים הפרטיים: "הדאגה הראשונה שלי כבמאי וגם של המפיקים היתה לא איך לעשות סרט ז'אנר, אלא איך לעשות סרט שיצחיק, וירגש את הקהל. המבחן העיקרי הוא לספר סיפור טוב לפני כל דבר אחר, ובמקביל איך ליצור אותו ברמה הכי גבוהה. קיבלתי המון רוח גבית מקרן הקולנוע הישראל והמיזם מירושלים שתמכו בסרט. יש לשתי הקרנות האלו המון רצון ליצור סרטים שונים בנוף המקומי ולמשוך קהלים חדשים".
מסווג חריג
הצבא הישראלי תמיד היווה מקור לגאווה וגם לאימה - לא רק מהצד של אויבינו אלא גם פנימה לחיילים עצמם. "חייל הלילה" של דני וולמן מ-1985 סיפר על אדם מעורער בנפשו שעוטה מדי צבא וטובח בנשים בחסות החשיכה, בעוד שקומדיות הזומבים "מורעלים" של דידי לובצקי ו"בשר תותחים" של איתן גפני הציגו את חיילנו כנגועים. "מסווג חריג" של בועז ארמוני סוגר מעגל עם סרט הסלאשרים של וולמן שלושים שנה אחרי, אבל מעניק לו פן קומי כשגיבורו החנון מוצא עצמו מאבטח במוצב מבודד עם צוות חיילים פוחזים: בין זובור זובור מתגלה איום מסוכן שמאיים על חיי כל הנוכחים.
"מסווג חריג צולם בשנים עשר יום בלבד בעלות מגוחכת ביחס לעשיית פיצ'רים, אפילו ישראלים, ובתנאי גרילה קיצוניים, אבל זה עדיין סוג של נס שהוא בכלל נעשה", מספר ארמוני, "קשה מאוד לעשות קולנוע ז'אנריסטי בארץ. יש הרבה סיבות לכך אך לדעתי העיקרית שבהן היא שפשוט קולנוע מסוג זה עדיין לא טבוע ב-DNA התרבותי בארץ שברובו מושתת על סרטי פסטיבלים, דרמות משפחתיות או על קומדיות".
הדברים הללו באים לידי ביטוי גם בשטח: "המערכת עצמה מתקשה עדיין להכיל את העוף המוזר הזה שנקרא קולנוע ז'אנריסטי ישראלי. למשל שיטת הלקטורה בארץ שתצורת המבנה שלה מעודדת בעיקר הגשת תסריטים בעלי מבנים מיינסטרימים פחות או יותר. התקווה היא שלפחות בשלב ראשון יוציאו מועדי הגשה ייעודיים לתסריטי ז'אנר כמו שהתחילו לעשות לאחרונה עם קומדיות, ובעקבות כך יעשו יותר סרטים מסוג זה כדי שתתחיל להיבנות המשכיות והתפתחות רציפה ולא רק הבלחות חד פעמיות. לדעתי הקהל, בעיקר הצעיר, כבר מוכן לזה".
האיש שבקיר
המותחן "האיש שבקיר" שיצר הבמאי והמחזאי יבגני רומן אולי אינו סרט ז'אנר קלאסי ובוודאי שלא מהסוג הטובל בזוועתוני אימה כמו "מסווג חריג", אולם יש בו אלמנטים בולטים של מתח ומסתורין שמוציאים אותו מהמתכונת הרגילה של דרמות ישראליות. אפקטים ממוחשבים מרהיבים אין פה, והסרט מתרחש כולו בדירה אחת, בה מתגוררת הגיבורה (בגילומה של תמר אלקן) שבעלה נעלם ערב אחד במהלך טיול עם הכלב. במהלך לילה אפל וקודר היא תנסה לגלות מה עלה בגורלו של בן זוגה, ובה בעת להתמודד עם דמויות שונות ומשונות, תמהוניות ולעתים אף מאיימות שפוקדות את דירתה.
"במרכז הסרט שכתבתי וביימתי נמצאים יחסים מורכבים של בעל ואישה, לכאורה החומר הקלאסי לדרמת יחסים, אבל לי היה חשוב שהסרט יעבוד בראש ובראשונה בתור סרט מתח - סרט, שבמרכזו תעלומה, סוד, שדרכו הצופה מתוודה אל הדמויות ואל חייהן", מסביר רומן, "אני חושב שמותחן פסיכולוגי הוא ההגדרה הז׳אנרית הכי מדויקת לסרט, ובשבילי זה היה אתגר גדול. מה שאני אוהב בסרטי ז׳אנר, זה שהם עובדים בשני מישורים. המישור העליון העלילתי והמישור הפסיכולוגי/פילוסופי שמסתתר מתחת. כששניהם עובדים במקביל, אלה הסרטים הכי טובים בשבילי".
"עדיין אין לנו בישראל מסורת של סרטי מתח ומסתורין למיניהן. כמו כל דבר שונה, גם הסרט שלי מעורר חשדנות מסוימת אני מניח. לתחושתי אחת הסיבות לכך שלא נוצרים בישראל מספיק סרטים מהסוג הזה היא היוצרים דווקא, ולא רק הממסד הקולנועי שבדרך כלל מואשם בכך. אולי היוצרים מרגישים שאם יגידו על הסרט שלהם שהוא סרט ז'אנרי, אי אפשר יהיה להציג אותו בתור 'סרט חשוב', וזה יוריד את הסיכויים שלו לקבל תמיכה מאחת הקרנות או להתקבל לפסטיבל משמעותי. גם אם זה אכן המצב, מבחינתי זאת לא סיבה לוותר על אלמנטים ז'אנריים בסרטים שאני עושה. מדובר במוסכמה קולנועית שדרכה יוצר יכול לתקשר עם הקהל, ואחת הדרכים הכי אפקטיביות להעביר רעיונות שחשובים לו".
אנטיוירוס
בהעדר פתיחות מצד הקרנות, נדרשים יוצרים לאלתר - וכך במקרה של "אנטיוירוס", שיצר אלון נוימן בשיתוף עם הסטודיו למשחק אימפרו, שהיה האכסניה ההפקתית גם למותחן "רדיקל" של עומר רייס אשר עלה לאקרנים לאחרונה. מדובר באופציה שאולי מאפשרת אופק הפקתי כלשהו אך דורשת התאמות בעייתיות ביותר בתסריט כמו כתיבת תפקידים לכל סטודנט בשנתון הרלוונטי - מה שעשוי לזמן אינספור בעיות עלילתיות. ב"אנטיוירוס" שצולם בשבעה לילות בתקציב של כ-50 אלף דולר, הסטודנטים מדמים התפרצות של וירוס זומבים קטלני בישראל.
"הרעיון שעומד מאחורי הסרט הוא חדשני וקשה לעיכול", אומר הבמאי, "בחו"ל די מתחברים לרעיון, הז'אנר מוכר ולכן קל לצופים לקבל את הסרט. אם היה זה סרט אמריקאי, כנראה היה מופק בכמה עשרות מיליונים. בארץ אין דברים כאלה כי אנחנו חיים במציאות שאומרת שאין מה להשקיע בסיפורים בלתי אפשריים. תרבות האינטרטיימנט לא מפותחת כאן ולכן קשה להנגיש רעיון בדיוני שכזה למימון. כיזם החלטתי להוציא לפועל את הרעיון וללכת איתו עד הסוף". הוא מספר כי גם עכשיו, אחרי כל המכשולים, הוא מתכנן לצאת לפרויקט חדש - גם הוא סרט ז'אנר.
במהלך ההפקה ניסו נוימן וצוותו לגייס מימון לסיום הצילומים, אולם נענו בשלילה על ידי הקרנות והפסטיבלים. כדי להשיג את הסכומים הדרושים להשלמת הפרויקט, פנו לגיוס המונים ואף רתמו חברת תוכנה שלקחה חסות. "כמובן שהתעשייה לא מפרגנת ולא מקבלת סרט כזה, כל הזמן מחפשים את הפגמים יותר מאשר לראות את האתגר שניצב בפנינו". מי שכן זוכה להוקרת תודה מהבמאי הם אלו שסייעו להפקה מבלי שיהיו קשורים באופן ישיר לתעשייה - משטרת ישראל, מד"א, שרותי הכבאות ועוד. "מתברר שיש לא מעט גורמים שמעוניינים שסרטים כאלה יעטרו את נוף תרבותינו".
