"איך להיות": להכיר סלבס מבפנים ומבחוץ
בסדרה החדשה "איך להיות", המנחה ירון ברובינסקי נצמד במשך כמה ימים לאדם מוכר ומפצח אותו מכל הכיוונים. המטרה: לגלם בסוף הפרק את המרואיין בצורה המשכנעת ביותר. הראשון שנבחר למשימה הוא יובל המבולבל. אז למה זה לא מצליח עד הסוף?
נמאס לכם לצפות בסלבס מבחוץ? משתוקקים להיכרות קצת יותר אינטימית? ב"איך להיות" שעלתה אמש (ג', 21:00, ערוץ 10) תוכלו ללוות את המגיש-שחקן-גולש ספות, ירון ברובינסקי, כשהוא נצמד במשך כמה ימים לאדם מוכר ומפצח אותו מכל הכיוונים. המטרה: בסוף הפרק ברובינסקי ינסה לגלם את האיש בצורה המשכנעת ביותר, עד שאימו-הורתו תתקשה להבדיל ביניהם. ברובינסקי הוא שחקן, והוא מציג את עצמו ככזה בתחילת הפרק, מה שמשאיר את הרושם שהפורמט בעצם מאפשר לנו לבחון איך עובד שחקן כשהוא לומד לעומק דמות. נשמע מעניין, אבל כמה דקות לתוך הפרק אנחנו למדים שבעצם מדובר בהסוואה, שמתחתיה מסתתר פורמט ישן ופשוט – ואהוב, כשהוא נעשה כהלכה – ראיון אישי.
"איך להיות" (צילום: ערוץ 10)
כל אלה אמורים לתמוך בתכנים שברובינסקי מצליח להביא לפרק, לא להחליף אותם. בשורה התחתונה (גם) התוכנית הזו תמדד לפי התשובה לשאלה – האם הראיון החזיק? האם הוא גרם לנו לראות באור חדש או מעמיק יותר את המרואיין? האם הבנו מאיפה הוא מגיע ומה הפך אותו לבנאדם שהוא היום? האם המראיין הצליח להגיע אליו ולייצר יחד איתו רגעים אותנטיים? האם קיבלנו הצצה לקפלים הכמוסים של הנפש, או רק לדף מסרים תדמיתי שנוסח על ידי משרד יחסי ציבור? אלה המצרכים שמבשלים ראיון מוצלח, ולא כוללים מרשם קנאביס אצל רופא המשפחה שלכם.
"איך להיות יובל המבולבל"
ירון ברובינסקי הוא בנאדם מקסים, מעניין, אינטיליגנטי. הוא משדר איזה חוסר מנוחה ורצון תמידי לחקור, וזה מתאים להגדרות החלוץ בפורמט. הוא שחקן מצוין ומראיין סביר, אבל הפורמט לא מתהדק סביבו. הרעיון שאמור להיות הציר של הפרק – התהליך בו ברובינסקי נכנס לתור העור של יובל שם-טוב ובסוף מגיש לנו תמונת מראה שלו – לא ממש קורה. מה שכן קורה הוא ראיון סטנדרטי, שכולל גם רגעים גלויי לב, חלקם משכנעים, חלקם מהונדסים, כמה ניסיונות לוחצים לרגש, ובסוף מחלקת איפור שעושה כמיטב יכולתה כדי להצמיד לברובינסקי את המאפיינים החיצוניים של שם-טוב.
הפרק אמור להתנקז אל הרגע בו נפער כולנו לסתות ונגיד "יא אללה, איך הוא קלט אותו", כשברובינסקי המומר יתיישב מול שם-טוב ההמום ויענה בשמו על שאלות ששם-טוב שואל את 'עצמו'. זה לא קורה כי ברובינסקי הוא שחקן, לא חקיין. ואולי זה גם לא אמור לקרות, כי למה מלכתחילה לקחת תוכן מופשט כמו ראיון אישי ולהשטיח אותו לסיום סטייל 'המהפך'? אם לברובינסקי מתחשק לשחק את הפסיכולוג ולחלוק את התובנות שלו מהרגעים בהם שוטט בתוך הנפש של שם-טוב, על הילד הדחוי שמסתתר בתוכו, למה הוא זקוק לקרחת מלאכותית או לקול צפרדעי? ואם הוא לא, למה אנחנו כן?
ראיונות חשופים?
ומילה אחרונה על ראיונות חשופים. היינו שם ועשינו את זה. הקוד של ראיון חשוף, בו המרואיין פורש לרווחה את הקרביים שלו ונחנק בשעה שהוא מספר לנו "מה הוא היה רוצה לומר לילד הזה", נשחק כל כך שהוא מתקשה לחדור אפילו את השכבה הראשונה של העור. עונות שלמות של ריאליטי הקהו אותו ואותנו, ונשאר רק הדיבור האוטומטי, שכפול של מאות ראיונות שכבר ראינו. המסקנה היא פשוטה: מראיין שירצה לעורר את הצופה יאלץ להפסיק להשתמש בקוד. אם "איך להיות" רוצה להציג לנו את הדור הבא של הראיונות האישיים, היא יכולה להתחיל כאן.
ראיון סטנדרטי. "איך להיות יובל המבולבל"
מתוך הסדרה "איך להיות"
מומלצים
