לרקוד כל הדרך מווימאר: פסטיבל אינטימדאנס

התנגדות. מה המילה הזו אומרת לכם? מה היא מפעילה במחשבה ובתודעה? מה מקומה בתהליך יצירתי? ומה מקומה בחברה? בשנתו ה-15 מציע פסטיבל אינטימדאנס, שייפתח הערב (ה') בתיאטרון תמונע בתל אביב, תכנית בועטת שנגזרת מהמילה: "התנגדות". 13 עבודות יציגו בבכורה בפסטיבל, שגם השנה קורא תיגר על גבולות השיח, מערער על הקיים ובעיקר מטיל ספק.

"במציאות הישראלית הנפיצה ורווית הפערים והקונפליקטים - לאומיים, חברתיים, כלכליים, תרבותיים ואחרים - התנגדות היא פעולה מתבקשת מתמיד", אומר יאיר ורדי, מנהל אמנותי שותף לצדה של אוצרת האמנות, טל יחס. "האם אפשר להתנגד למציאות הפוליטית, החברתית והאמנותית שלנו? זו שאלה. הפסטיבל עוסק בפרספקטיבות שונות של המילה, בין אם מדובר בהתנגדות לתבניות חברתיות, תופעות ומצבים שקשורים למציאות החיים, או התנגדות לתפיסות תנועתיות שונות, כאקט של מרד". למעשה מדובר בהזמנה לבחינת גבולות הגזרה: אמנות ותנועה כמחוללות שינוי תודעתי או כאקט שבמהותו מערער את ועל הסדר הקיים.

"כן, בואי נברח". עידן כהן(צילום: גדי דגון)

כיבוש, זיכרון ושכחה וכעת התנגדות הן תמות נפיצות שבשנים האחרונות ביקשו מנהליו האמנותיים של הפסטיבל לפרק ולבחון מחדש. התוצאות, רובן ככולן - יצירות טעונות ופרובוקטיביות. ליווי אמנותי הוא נקודת מוצא בפסטיבל שבמהותו בנוי כחממת יצירה והשנה, מודל ההשראה שהציעו ליוצרים כנקודת התייחסות לנושא, פרובוקטיבי לא פחות.

"דברנו על רפובליקת ויימאר מתוך מחשבה על הקשר שבין המחול הגרמני למחול הישראלי בראשית דרכו. משם צף ועלה נושא ההתנגדות", אומר ורדי: "שאלנו האם ועד כמה אפשרי להתנגד לסביבה שבה אתה חי ומה זו בעצם תנועה מתנגדת? אנחנו מדברים בערבוביה על עולם המחול ועל הסביבה החברתית-פוליטית שבה נוצרת אמנות".

ורדי מצטט מתוך הרצאה של חוקרת המחול, גבי אלדור, שתתארח בפסטיבל "המחול הגרמני מת בגרמניה כשהיטלר עלה לשלטון, וקם לתחייה בפלשתינה", ומוסיף: "כשמסתכלים על ההיסטוריה של המחול הישראלי בזמן התעצבותו, רואים שרוב השפעותיו באמת הגיעו מגרמניה של סוף רפובליקת ויימאר. זה הוביל אותנו לשאול עד כמה המחול הגרמני נטמע בארץ ומה מידת ההתנגדות לו מצדה של שפת המחול הישאלית".

ורדי מודע לכך שבכל פעם שמישהו זורק לאוויר את המילים "מלחמת העולם השנייה", "היטלר" או "שואה", מופעל כפתור המגננה האוטומטי שמנטרל קשב ובכל זאת, היה רוצה לחדור את המחסום ולגרום לקל להקשיב. "מצד אחד אנחנו מדברים על תקופה של פריחה אמנותית פורצת גבולות ואוונגרדית, מצד שני אלו ימים של חברה במשבר כלכלי אדיר, חוסר יציבות פוליטית ואלימות ברחובות. אני לא משווה בין התקופות, אבל אי אפשר להתכחש לכך שממשלות בישראל מתחלפות כל יומיים. אי אפשר לומר שאין תחושה של אי יציבות, אבדן דרך ומצד שני - חיפוש.

"Trop". אנדריאה קונסטנזו מרטיני(צילום: גדי דגון)

"יש פה הלך רוח שלפיו האמנות פוגעת בשמה הטוב של ישראל, מצרים את גבולות החופש להטלת ספק או למחשבה ביקורתית. אנחנו חיים בתקופה רווית מתחים וקונפליקטים ומה שהפסטיבל מנסה לבחון זה גם מה תפקיד האמנות בתוך כל זה? אם יש מקבילה, זה קשור ליצירה - גם בישראל מתחילה התנגדות מסוימת להגמוניה האמנותית ולקונבנציות שלה".

אז מה תפקיד האמנות בכל זה? במאמר לתכנייה של שותפתו לניהול האמנותי, טל יחס, היא כותבת: "היצירה בתקופה שבין המלחמות בגרמניה נתפסה כבר בעיני יוצריה כמתנגדת וחותרת תחת עקרונות המחול הקלאסי במטרה לנער מעליה את מוסכמות 'העולם הישן' על ידי חיפוש של מבע חדש... עם זאת, רדיקלית וחתרנית ככל שתהיה האמנות, המציאות הפוליטית הגרמנית הכריעה לטובת הנאציזם".

יחס מוסיפה וכותבת כי בעוד שרבים מהיוצרים נאלצו להימלט מגרמניה, ובכך תרמו להפצת הבשורה האמנותית החדשה ברחבי העולם, חלק מהיוצרים והמגמות שפיתחו, אומצו על ידי הפרוגרמה האמנותית הנאצית. "זה העלה בדיעבד קריאה אמביוולנטית לגבי היסודות החתרניים ביצירות כמו גם שאלות לגבי תפקיד האמנות והשימושים הפוליטיים שניתן לעשות בה".

"Boys". רועי אסף(צילום: גדי דגון)

חלק מהעבודות שיוצגו השנה מתייחסות לתופעות ולאישים הקשורים ברפובליקת ויימאר, חלק בוחנות את יסודות הדמיון והשוני, הרלוונטיות והאנכרוניזם בחיבורים לישראל ולמחול העכשווי בארץ. ביצירות אחרות דחו היוצרים את ההקבלה ובחרו לחקור התניות וקונפליקטים אחרים שקשרים ברשת נושאים הקשורים בדת, לאום, מיליטריזם, מגדר, תרבות הצריכה, מוסכמות אמנותיות והאופנים בהם הם מכוננים זהות ויוצרים לה גבולות. "העבודות בפסטיבל מנסות לבקוע סדקים במובן מאליו, להטיל בו ספק, להצביע על המחיר שהוא גובה ולבחון האם וכיצד ניתן להציע תנועת נגד", אומרת יחס.

הפסטיבל נחלק גם השנה לשתי תכניות כשאת הקהל יוביל בין האולמות בתיאטרון תמונע, השחקן והמחזאי אריאל ברונז במעין מופע קברט. בתכנית הראשונה: היצירה האוטוביוגרפית "יש לזה קול", של שירן ביבי שמשתמשת בשפת הסימנים כחומר גלם לתנועה; "Trop", סולו מאת אנדריאה קונסטנזו מרטיני שעוסק ביחסי כוחות בין פרפורמר לקהל; "כן, בואי נברח", של הכוריאוגרף עידן כהן בהשראת האופרה "קפולטי ומונטקי", של בליני; "Which Dance", של עדו פדר שנוגעת בתרומתן המוטלת בספק של נשים לפרויקט הלחימה.

את התכנית תנעל "בלתי/רצוני", עבודת גלריה של טליה הופמן ועפרי עומר, שממזגת שני גופי אדם לפסל אנושי.

התכנית השנייה תפתח עם "הורה אסקסטה", של שולי אנוש, שבוחנת נבדלות ואחדות בזהות התרבותית הלאומית וכאוס בתוך סביבה הרמונית; "אני רק שאלה", של סתיו מרין, על גבולות ומגבלות השפה העברית והדחף לחפש שפות אחרות כאלטרנטיבה; "קיורציר" של מיכל סממה ממקמת את הגוף במפגש שבין הקיר לרצפה ובין התשוקה להיעלם ולהיבלע ברקע מול התשוקה להתבלט ולהיראות. "What Does It Men?" של אוליבה קורט מסה נוגע בשאלות על תפקיד האישה בתקופה שבין מלחמות, הדחקת רגשות וחיפוש אחר דרך לשינוי מציאות; "Boys" של רועי אסף חוקרת ומפרקת ייצוגי גבריות שונים; "מטבח המכשפות", אירוע פרפורמנס חד פעמי מכנס למשתה לילי בהשראת הקברטים של ברלין קבוצת נשים יוצרות לבירור שאלות על אמנות כהתנגדות והתנגדות דרך אמנות.

אינטימדאנס – 30 ביולי עד 2 באוגוסט, תיאטרון תמונע, תל אביב