האישה נפטרה - הבן והבעל רבו על הירושה

גבר שגילה שאשתו הורישה את רכושה לבנה מיחסים קודמים טען: מרכז חייה היה בניו יורק והחוק האמריקני קובע שמגיע לי שליש. מה קבע בית המשפט?

עו"ד איילה תל-פזפורסם: 03.08.15 , 19:03

גבר שגילה שאשתו המנוחה הורישה את כל רכושה לבנה מיחסים קודמים ניסה למנוע את מימוש הצוואה שהשאירה: הוא פנה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב וטען שמרכז חייה היה בניו יורק, לכן החוק האמריקני קובע שהוא זכאי לשליש מהעיזבון. השופטת מירה דהן דחתה את תביעתו והסבירה לו היכן טעה.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

רוצים להתעדכן בחדשות הכלכלה והצרכנות? הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו

האישה, שהלכה לעולמה ב-2010, ערכה צוואה יומיים לפני מותה ובה הורישה את כל הונה לבנה היחיד. הבעל הגיש התנגדות לקיום הצוואה וטען בין היתר שקיימת צוואה אחרת, שהמנוחה לא הייתה כשירה לערוך את המסמך החדש ושהבן השפיע עליה.

תביעה

קרב ירושה: אלמנה נגד שמונת ילדיו של בעלה

עו"ד רם יוגב

אחרי מותו של הבעל פרץ סכסוך בין אשתו השנייה לבין ילדיו מהנישואים הראשונים סביב השאלה למי שייכת הדירה שלו. מה קבע בית הדין הרבני?

קרב ירושה: אלמנה נגד שמונת ילדיו של בעלה

עוד בטרם הסתיים הליך ההתנגדות הגיש הבעל גם תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, שבה ביקש לקבוע שהוא זכאי לרשת שליש מעיזבון המנוחה בהתאם לחוק בניו יורק. הוא טען שהוא והמנוחה נישאו ב-2001 בארה"ב והתגוררו מ-2004 בניו יורק, שם היה מרכז חייהם.

לשיטתו, המנוחה אמנם מתה בישראל, אך מרכז חייה באותה עת היה בניו יורק, ולכן יש להחיל על העיזבון שלה את החוק של מדינת ניו יורק, שלפיו כשאדם נשוי מת - שליש מעיזבונו משוריין לבן זוגו.

בנוסף להליכים בישראל התנהלו הליכים גם בארה"ב, וכבר ב-2010 מונה הבעל כמנהל העיזבון של אשתו. לטענתו, תביעה זו הוגשה על מנת למנוע מצב סתירה בין קביעות בתי המשפט בישראל וניו יורק.

השופטת מירה דהן דחתה את התביעה של הבעל והבהירה שלבית המשפט בישראל יש סמכות לדון בירושה מכוח שתי החלופות שבחוק: אדם שמקום מושבו ביום מותו היה בישראל או שהוא השאיר נכסים בישראל. היא הסבירה שעיזבון הוא מסת הנכסים שהותיר המת, אך הוא לא נחשב "אישיות משפטית", כלומר: לא ניתן להגיש תביעה בשמו או נגדו. "נכסים" אינם יכולים להיות "תובע" או "נתבע" (להבדיל מתביעות נזיקין על זכויות של מנוח שעוברות ליורשיו).

התובע לא העלה את טענותיו בדבר מקום מושבה של המנוחה בהליך הנכון (ההתנגדות לקיום הצוואה), אלא נקט בתביעה שאינה אפשרית, כאמור. "רק מטעם זה ניתן היה לדחות תובענה זו על הסף", קבעה השופטת. לטעמה, כשהתובע לא הכחיש או טען בהתנגדותו שמקום מושבה של האישה היה בישראל, הוא בעצם הודה בכך, וכל ההליך התנהל תחת הסכמה לכאורה בעניין זה.

השופטת הסבירה שלתובע הייתה אפשרות למצות את זכויותיו בירושה על פי הדין בניו יורק, אך הוא בחר בפועל להתנגד לקיום הצוואה כאן, כלומר בחר לפעול למיצוי זכויות הירושה על פי הדין בישראל. בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה והשופטת חייבה את התובע בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף שקל.