"דמות הנחנח החליפה את המאצ'ו הישראלי"
בקומדיית המדע בדיוני הישראלית "אני לא מאמין, אני רובוט!" מככב יותם ישי כתפקיד הראשי כבחור חנון שמגלה להפתעתו כי הוא אינו אנושי, ולמרות זאת מאוהב. בראיון הוא מספר על אימוני הקראטה לקראת הסרט, השהות בברלין ומהלל את סצנת האינדי המקומית: "אנשים הבינו שאפשר לעשות פיצ'ר לבד"
אל גל סרטי הז'אנר שמפציע בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי מתווספת קומדיית המדע בדיוני "אני לא מאמין, אני רובוט!", בכיכובו של יותם ישי. השחקן בן ה-35 מוביל את הסרט כגיבור הראשי לצד שחקנים ותיקים כמו צחי גראד, יוסי מרשק, דוד קיגלר ודרור קרן, שחקניות צעירות כמו נלי תגר, הילי ילון ואינה בקלמן, והמון אפקטים ממוחשבים.
את הפרויקט הגיקי והקליל הרימו שני במאים ותסריטאים צעירים, טל גולדברג וגל זלזניאק, בתור סרט הגמר שלהם בחוג לקולנוע ולטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. חברם מהכיתה, עמיר מנור, הצטרף כמפיק, וכך גם ישי שחלק איתם את ספסלי הפקולטה והמדשאה שבחוץ. אחרי שעבר אודישן כאחד השחקנים, הוא הצטלם לטריילר "שהיה בסטילס, ויותר קומיקסי". ומשם הם פיתחו את ההפקה לכדי סרט באורך מלא. זה לקח כמה שנים, אבל בסוף זה השתלם והסרט יעלה לאקרנים ביום חמישי הקרוב. "היה לי המון אמון בבמאים, אז אני יכול לשחרר", הוא מספר.
ב"אני לא מאמין, אני רובוט!" ישי מגלם את דני, צעיר העובד בתאגיד טכנולוגי גדול, שהחברה שלו (ילון) זורקת אותו כי נמאס לה מזה שהוא רגיש מדי. הוא לוקח ללב, ובייאושו הגדול מנסה להתאבד, אלא שאז - לא תאמינו - הוא מגלה שהוא רובוט. עוד בטרם הוא מספיק להתאושש מהגילוי הזה, החברה נחטפת והוא נשאב לתעלומה אחרת.
אחת המשימות המסובכות והלא שגרתיות שאיתן ישי היה צריך להתמודד הוא להשתלב בסצנות האקשן, כשהוא יודע שאלו יעברו עיבוד של מחלקת האפקטים שישנו לגמרי את הסצנה. "הבמאים לקחו את זה מאוד ברצינות, היו המון הכנות, ועברתי אימונים עם אנשי פעלולים ומומחים לאמנויות לחימה. המדריכים לא חסו עליי, חטפתי מכות. עברתי אימוני קראטה כי החלטנו שזה יותר מתאים לדמות של דני. בעוד שצחי גראד, למשל, עבר אימוני MMA. כל אחד התאמן בסטייל שמתאים לדמות שלו, ועבדו איתנו קשה על הטכניקות, כדי שאף אחד לא יראה כמו אידיוט כשהוא מניף אגרוף".
שחקן שמצטרף לסרט שכזה צריך להישאר משכנע לא רק כשהוא נלחם ברובוטים, אלא גם כשהוא משוחח איתם. ישי מצא עצמו לא פעם בדיאלוג עם עצמים דוממים. אחד כזה, לדוגמה, הוא רובו יוסף, מעין R2D2 חרדי דובר יידיש שמצטרף להרפתקה. בסרט מדבב אותו הקומיקאי האמריקני רוב שניידר (יוצא "סאטרדיי נייט לייב", הזכור מרבים מסרטיו של אדם סנדלר, וככוכב בקומדיות כגון "הג'יגולו מת מצחוק"). אלא ששניידר הוקלט אחרי שהצילומים נגמרו, וישי נאלץ לנהל שיחה עם משהו שנראה כמו בן הדוד הברסלבי של חביתוש.
"אני כבר לא זוכר אם זו היתה נערת התסריט שהקריאה את השורות שלו בזמן ששיחקתי. בהתחלה כולנו התלהבנו ממנו. הוא בא עם שלט כזה, והיה לו מפעיל. אבל אחרי יומיים מתחילות הבעיות, ופתאום הוא נתקע. בסדר, בכל סרט יש בעיות טכניות. אז לפעמים זה עם פנס, וכאן זה היה עם הרובוט". ישי מספר שתקלות בלתי צפויות גרמו לכך שנטש מהר מאוד את גישת ה"אני אעשה את כל הפעלולים שלי בעצמי" שאיתה הגיע לסט - כמו מתקן שנקשר אליו וקרס.
ישי רגיל להפקות שבהן גם אם התקציב צנוע, מחפים על זה בצוות מסור, נלהב ולא מפונק. בשנים האחרונות עבד עם כמה שמות שהתבלטו כיוצרים עצמאיים והצליחו למשוך תשומת לב, כגון רוני קידר ("ג'ו + בל"), איתן גפני ("בשר תותחים") ומתן גוגנהיים ("פרדייז קרוז").
"יש סצנת אינדי ישראלית, ואני מאוד גאה להיות חלק ממנה. איכשהו אני תמיד מוצא שפה משותפת עם הבמאים האלה. הם בני דורי, יש לנו אותו רקע תרבותי, אנחנו לגמרי רואים עין בעין, והם גם חברים טובים. כולם מכירים את כולם - לא כי זו תל אביב, אלא כי נפגשים בפיצ'ים משותפים, וכולם רואים את העבודות אחד של השני, ויש המון דו שיח. בהחלט יש הפריה משותפת. כשרוני עשתה את 'ג'ו + בל' זה פקח להמון אנשים את העיניים, והם הבינו שאפשר לעשות פיצ'ר לבד".
במקרה של סרט עצמאי כ"אני לא מאמין, אני רובוט!", מעבר לבחירה בז'אנר המדע הבדיוני שלא מאוד מפותח במקומותינו, ניכר כי הוא גם מבקש להציב אלטרנטיבה לגיבור הטיפוסי בקולנוע הישראלי. יותר משהגבר-גבר צריך שכלולים טכנולוגים כדי לצבור עוד עוצמה, הוא זקוק להם דווקא כדי להתחבר לרגשות שלו. "כל הגבריות השתנתה בשנים האחרונות, ויש לזה השתקפות בקולנוע", טוען ישי, "בסרטי ה'יורים ובוכים' זה מתייחס לחיילים ולקונפליקט המוסרי, אבל אצלנו מנסים פשוט לבחון אותנו באשר אנו, ולשאול מה זה אומר להיות בחור שמתאהב בבחורה וזה לא הולך.
"זה מביא דמויות חדשות למסך, ואני יכול רק לברך על זה כבחור רגיש מטבעי. אתה יכול למצוא כמה וכמה גברים כאלה בתל אביב, מן הסתם. היו מחקרים על המאצ'ו שהלך לאיבוד, והמטרוסקסואל שקם במקומו, ועל הנחנח שהחליף אותו. המטרה היתה לייצר אנטי-גיבור כזה שמנסה למצוא את הגבריות שלו מחדש, או להבין מה זה בדיוק אומר. כי זה לא בהכרח מותנה בלוותר על הרגשות שלך ולהפוך לרובוט. דני מנסה עד שהוא מוצא את האיזון בין הפנטזיה שלך לבין מה שאתה באמת, ולהיות שלם עם זה".
גם ישי עצמו התנסה בז'אנר הלוחמים המיוסרים בסרט "רוק בקסבה" של יריב הורביץ, המתרחש בעזה בימי האינתיפדה הראשונה ותוהה על מוסריות המשימה לשמה נשלחים החיילים הצעירים. מבין הסרטים בהם שיחק ישי עד כה, היה זה מבחינתו שיא המיינסטרים - תפקיד מרכזי לצד כוכבים כמו יון תומרקין, אנחל בונני והנרי דוד בסרט שזכה להפצה רחבה בבתי הקולנוע וגם הוקרן בפסטיבל ברלין. אולם גם לאחר נקודת ההשקה הזו לעולם הזוהר הוא נותר במסלול שלו.
"כבר בנעורים שחררתי מהעניין של פריצה", הוא מסביר, "אני חושב ששחקן טוב מייצר לעצמו גוף עבודות, ומוכר בזכותו ולא בזכות זה שעכשיו הוא 'הדבר'. כשזה יבוא זה יבוא, ועד אז אמשיך לעבוד קשה, ואני אוהב את זה".
מאז ישי מחלק את זמנו בין ישראל לבין גרמניה, בה הוא מתגורר בימים כתיקונם, אבל ממהר להבהיר ולהדגיש שלא ירד מהארץ. "אני ממש לא רואה את זה בתור 'טוב יאללה ארזתי את הדברים ונסעתי לאן שהמילקי זול'.
כקולנוען חשבתי איפה אני יכול לעשות עוד, ופה אני יותר מתעסק בהפקה, בניסיון לפתוח לעצמי עוד שוק. דווקא בתחום המשחק יש לי בעיה כאן, בגלל המבטא".
כיום הוא נשמע מפויס, אולם לפני ארבע שנים היה ישי מאוד פעיל במחאה החברתית של 2011, השתתף בהפגנות ונמנה על מארגני הפעילויות ב"בית העם" בשדרות רוטשילד. באחד המקרים הוא אפילו נעצר. "אז באותה הפגנה פשוט הרגשתי שזה מה שאני צריך לעשות באותו רגע", הוא נזכר. עם זאת, ממקום מושבו בגרמניה, הוא דווקא מפגין אופטימיות לגבי השינוי שחל בחברה הישראלית. "מה שקורה היום בנושא הגז זה מדהים, המעורבות של האזרחים, וזה שזה בראש סדר היום, וכל אחד נותן על זה את הדעת. אם הייתי עכשיו בישראל הייתי מנסה כמה שיותר להיות מעורב בזה", הוא אומר.
