כיכר העיר ריקה
מעט אנשים הגיעו להפגנה נגד ההסתה והאלימות. אבל הבן שלי סרב לעזוב את הכיכר. לפי ההגיון שלו, להפגנה שיוצאת נגד רצח ילדים ודקירת חפים מפשע צריך להגיע כל אדם שמאמין שזה לא בסדר. ולתפיסתו, אמורים להיות במדינה שלנו מיליונים כאלה, מיליונים. המאמר שפורסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"
"תגיד אבא", שאל אותי אתמול בני כאשר עמדנו על מדרגות העירייה בכיכר רבין. "זה לא כולם, יגיעו עוד אנשים, נכון?" השעה הייתה כבר 21:00, שעה וחצי אחרי המועד הרשמי של פתיחת הפגנת "די לאלימות, די להסתה". הוא עדיין לא בן עשר אבל כבר זכה לראות את הכיכר הזאת מלאה בהפגנות שעסקו בנושאים חשובים, אבל עדיין חשובים פחות והוא בטוח שכמו בכל מערבון טוב, חיל הפרשים בדרך. שברגעים אלו, עשרות, אולי אפילו מאות אלפי אזרחים המזועזעים מהאירועים הנוראים שעבר ישראל השבוע דוהרים בדרך לכאן. הרי לא יכול להיות שלהפגנה שיוצאת נגד רצח ילדים וחפים מפשע יגיעו פחות בני אדם מאשר לכזאת העוסקת במחירי הדיור או היוצאת נגד הקפאת הבנייה בהתנחלויות.
למחרת בעיתונים יכתבו ש"אלפי מפגינים הגיעו" כאשר המילה "אלפי" נמצאת שם רק כדי להסתיר את הקרחות הענקיות בכיכר. צלמים מיומנים ינפקו לעמודים הראשונים תמונות בהן הקהל המועט יחסית אשר הגיע נראה כמו המון רב. הניסיון העצוב הזה להעצים במעט את ממדי ההפגנה לא ייעשה ממניעים פוליטים עלומים אלא מתוך בושה קולקטיבית. כי האמת המביכה היא שהפגנה נגד רצח תינוקות פלסטינים ודקירת צועדים במצעד הגאווה לא מצליחה להוציא היום הרבה אנשים מהבית, בטח לא באוגוסט החם והמהביל. והאמת הזאת אינה נעימה לאף אחד.
אני מבוגר מספיק כדי לזכור את כיכר רבין מלאה בהפגנות רבות: אני זוכר כנער את מאות האלפים הזועמים שהפגינו בה נגד הטבח בסברה ושתילה, אני זוכר אותה מתמלאת בתקווה לפני 20 שנה בהפגנה למען הסכם השלום ובה נרצח יצחק רבין, אני זוכר אותה מוצפת בכיפות סרוגות בהפגנות נגד ההתנתקות, ובצעירים נרגשים ונלהבים בהפגנות למען הצדק החברתי, אבל היום היא חצי ריקה. איפה כל אותם אנשים שמילאו אותה אז?
האם הצעירים אשר נכשלו חרוצות במאבק למען הצדק החברתי התייאשו ואיבדו את אמונם ביכולתו של הכלי הדמוקרטי הזה להשפיע? האם אנשי השמאל שמגיעים להזיע בכיכר הזאת בכל פעם שעוולה חדשה מתחוללת במדינתנו, וזה קורה לא מעט, התחילו להתעייף? והיכן הם כל אותם מתנחלים חובשי כיפות אשר היו ממלאים את הכיכר הזאת או כל מקום אחר כהרף עין בכל הפגנה נגד עקירת התנחלות בלתי חוקית, אבל בוחרים לא לצאת ולפגין נגד רצח תינוקות?
האם הם חושבים שהדיבר "לא תרצח", כאשר זה מגיע לפלסטינים וללהט"בים, נמחק מעל לוחות הברית שלהם והועבר באופן חד צדדי לצד שמאל של הקשת הפוליטית? שיש כאן איזו חלוקת עבודה: הימין יפגין למען קדושת האדמה וכל מה שקשור לרצח חפים מפשע שאינם יהודים או סטרייטים יפול לגמרי מחוץ לתחום השיפוט שלהם? ומה אם כל אלו שלא ממש מתעניינים במישור הפוליטי אלא סתם חיים כאן ומנסים לשרוד, האם גם הם חושבים שההפגנה הזאת לא קשורה אליהם בכלל?
נראה שכולנו קצת ויתרנו על האמונה באפשרות שניתן לשנות כאן משהו, עובדה שגם המעט שהגיעו נראים עייפים. רבים מהם יושבים על גדות המזרקה ועל מדרגות העירייה. מעט אנשים הגיעו להפגנה וגם להם אין ממש כוח לעמוד. הנואמים כבר סיימו לשאת דברים, ואנשים מתחילים להתפזר, אבל הבן שלי מסרב לעזוב. לפי ההגיון שלו להפגנה שיוצאת כנגד רצח ילדים ודקירת חפים מפשע, צריך להגיע כל אדם שמאמין שזה לא בסדר. ולתפיסתו, אמורים להיות במדינה שלנו מיליונים כאלה, מיליונים.
אם אנשים לא הגיעו עד עכשיו, הוא מתעקש, זה רק בגלל שהם מתעכבים. אולי הילד שלהם לא מצליח למצוא את הנעליים שלו, או שהבייביסיטר מתעכבת. זאת רק שאלה של זמן עד שיגיעו, זה ברור. "בוא נחכה עוד קצת", הוא אומר ולופת את כף ידי בכף ידו הקטנה. "עוד טיפה, רק עד שאלה שמאחרים יגיעו". והתשובה היחידה שאני מצליח למלמל לעברו היא שכבר מאוחר, ושנראה שעד שכל אלו שצריכים היו להיות כאן יגיעו עלול לקחת הרבה, ממש הרבה מאוד זמן.
טורו של אתגר קרת פורסם הבוקר ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
