מי יהיה עם ילדיי אם יקרה לי משהו?
"הבחירה להביא ילדים לבד לא לוקחת בחשבון אסונות, מחלות, נכות ומוות. בתור אמהות יחידניות, אנחנו צריכות לאזור אומץ ולדבר עם המשפחה באופן גלוי על הפחדים והרצונות שלנו, ולעשות תיאום ציפיות לגבי העתיד ומקרים בלתי צפויים". רומי גילת, אמא לשני ילדים, לוקחת אחריות
סופרת את הדקות האחרונות ביומי האחרון בהתנסות קלינית במחלקה כירורגית עד שניפרד ואמשיך להתנסות הנכספת במחלקת נשים, ולפתע נפתחת דלת חדר הטיפולים. אל החדר נכנסת אישה מרשימה, גבוהה, נאה ביותר, מלווה בכוח עזר.
עוד בנושא:
ואז הגיעה השאלה - "אמא, איפה אבא שלי?"
אם חד הורית שברה חסכונותיה ומימנה הוצאת ספר לבנה
הורים, הגיע הזמן להתמודד עם המוות
החיים אחרי הסרטן
היא נשכבת על מיטת המרפאה הלבנה המכוסה בסדין נייר קשיח, מרימה חולצה וחושפת את הבטן. על בטנה משורטטות צלקות רבות, עדות לניתוחים רבים שעברה, ומדופן הבטן, משתלשת שקית הקרויה בשפה מקצועית "סטומה" (שקית חיצונית לניקוז שתן או צואה).
אמנם אני סטודנטית צעירה וטרם הספקתי לראות מגוון רחב של חולים, אבל לפגוש אישה צעירה כל כך עם שקית סטומה לכל החיים, בהחלט נדיר.
האחות התחילה לטפל באישה, הסירה בעדינות את מדבקת הפלסטר הגדולה, ניקתה ביסודיות את האזור המצולק והמגורה והצמידה מדבקה חדשה עם שקית נקייה, פעולה שאישה מרשימה זו, תצטרך לבצע יום-יום למשך כל חייה. תוך כדי הטיפול האישה התחילה לשתף אותי בסיפורה.
אמא לילדים קטנים שבוקר אחד גילתה כי היא חולה בסרטן ומשם, לאחר הקרנות שפגעו במערכת העיכול שלה לצמיתות, היא נזקקת לשקית הסטומה הזו לשארית חייה.
וככל שהאישה מפליגה בסיפורה, וחושפת עוד פרט על המחלה וההשלכות שלה על החיים, מיד מציפות אותי מחשבות עצובות. מחשבות שאני מנסה בכל כוחי שלא יעברו בראשי. מה יהיה על ילדיי שלי אם יקרה לי משהו. אני, שבחרתי להביא אותם לעולם כהורה יחיד, ללא עזר כנגדי וכנגדם, אני, שבחרתי בדעה צלולה, עבור ילדיי שתהיה להם רק אמא.
הפחדים הכי גדולים
בתוך האושר של גידול הילדים ומימוש האמהות המיוחלת, מסתתרות דאגות ומציאות שהנפש מנסה להדחיק. הבחירה להביא ילדים לבד, לא לוקחת בחשבון אסונות, מחלות, חוסר תפקוד, נכות, מוות. הנושאים הללו מנועים מלדבר באופן כללי בחברה, לא כל שכן כשאת אמא יחידנית מבחירה ולא מכורח.
המחשבה שילדיי יפלו נטל על מטפל כלשהו מתוך המשפחה או חס וחלילה על הרשויות, במקרה ואני לא אוכל לטפל בהם, אינה מחשבה שאני מסוגלת להביא לידי פעולה מעשית. אלו הן מחשבות שהס מלהזכיר ומצד שני המציאות היא כזו שעשויה לזמן לנו את הבלתי צפוי מכולם.
האישה שניצבת מולי כרגע, מבטאת את הפחדים הכי גדולים, את האימה הגדולה של האנושות מהלא נודע ומהבלתי צפוי. את האכזריות של החיים שיום אחד את בשיאך, את בריאה, יש לך משפחה, עבודה, שגרה, עולם ומלואו שכל כך בקלות אנחנו לא מייחסים חשיבות למזל שנפל בחלקנו.
ואילו בוקר אחד, סימן כזה או אחר, מבשר את הנורא מכל ואת מאבדת שליטה מוחלטת על חייך ונאלצת לברוא מציאות חדשה שבה בני משפחה, אחים ואחיות, רופאים, כוחות עזר ועוד ועוד הופכים להיות חלק מכל פעולה קטנה שעד היום לא יחסת לה חשיבות.
כשהחיים מתהפכים ברגע
אני מנסה בכל כוחי להדחיק מחשבות מסוג זה, כשהמשפט הרוחני "מחשבה בוראת מציאות" מבליח למוחי בכוח.
לא רוצה לדמיין את הסיטואציה בו יום אחד חיי וחיי ילדיי יתהפכו בן רגע, ומצד שני אני חשה כי עלי לגלות אחריות ולגייס כוחות כדי לדאוג גם "ליום שאחרי". אז כן, בתור אמהות יחידניות, אנחנו צריכות לאזור אומץ, להסתכל למציאות נכוחה ולדאוג לצוואה מסודרת על אף היותנו צעירות.
עלינו לדבר עם המשפחה באופן גלוי, לשתף בפחדים וברצונות של כל אחד מאיתנו, לעשות תיאום ציפיות ולנסות להפחית במידה מסוימת את התערבותה הבוטה של יד הגורל.
במהלך ההתנסויות הקליניות במחלקות השונות ראיתי כבר מוות, עטפתי במו ידי ארבע גופות, שמעתי סיפורים של חולים ובני משפחותיהם, אבל המפגש עם אותה אישה היה מטלטל ועוצמתי. אולי בגלל היותה כל כך מרשימה, אולי כי שתינו בנות אותו גיל, אולי כי שתינו אמהות לילדים קטנים, אולי סתם כי נגעה לליבי ובעיקר מזכיר לי כי עלי להודות בכל בוקר בו אני ומשפחתי קמים בריאים ומתפקדים.
ולכם ילדים אהובים שלי, אמנם יש לכם רק אמא, אבל אמא תשתדל שהכול יהיה בסדר.
לפנייה לכתב/ת 
