אשתי ביקשה את רשותי כדי לנהל רומן
"אז מה אתה אומר? אתה מפרגן לי עם זה?" היא שאלה בטון שקט באופן מוזר. "אני אומר שתחליטי ותעשי מה שנכון לך, יותר הוגן מזה?". עניתי והבחנתי בדמעה ראשונה זולגת במורד לחייה. "מה? למה? על מה את בוכה?" שאלתי. "אתה אפילו כבר לא מקנא לי יותר. לא מזיז לך בכלל, הא?"
"לא היית רוצה להכניס קצת עניין? לגוון קצת? אפילו סתם רק להשתעשע במחשבה?" היא שאלה מהסלון. יואו, לא עכשיו, חשבתי. "הייתי רוצה, נשמה שלי, פשוט השנייה התחלתי את העונה האחרונה של 'שובר שורות', ואני גם ככה בדיליי של שלוש שנים בערך. אין מצב שאת חופרת לאיזו חברה בטלפון או משהו?"
"כשאני חושבת על זה", היא המשיכה בשלה, "כאילו שלא גיוונת לעצמך. עם כל הנסיעות האלה שהיו לך מהעבודה. אוף, אני כזאת נאיבית. בעצם לא נאיבית, פראיירית. אתה מבין שאני פראיירית?"
"כן".
"אתה היית נוסע בכל הארץ ומכיר מלא ונהנה ומפלרטט, ואני קבורה בגן שלי, מוקפת ב-40 ילדים מנוזלים. אין, אין, אני פשוט מטומטמת. מה חשבתי?"
"לא יודע".
"ועכשיו, אם אני מרשה לעצמי לחשוב בכלל על הרעיון, אני מרגישה רע. אני כזאת אפסית. אתה קולט?"
"כן".
"תודה באמת! איך אתה מעיז לדבר אליי ככה? כי במקום לקום ואשכרה לעשות משהו ולהתרענן, ולתבל לעצמי את החיים, אני באה מהגן הביתה, ממשיכה להתעסק עם ילדים, לעמוד ולתלות כביסה, לרחוץ כלים, להכין חביתות, לחתוך סלט, להירקב מול הטלוויזיה וללכת לישון. כל יום אותו שיט. נמאס לי! אתה מבין? פשוט נמאס לי!".
עצרתי את הפרק ותקעתי בה מבט נדהם. "את רצינית? יש סלט? יש מצב שאת מביאה לי קצת בקערה? אני גווע פה". היא לא זזה. "אתה מקשיב לי בכלל?" נזפה. קמתי בכבדות. "מקשיב מקשיב, אני יכול שלא?", צעקתי מהמטבח. "היי! אין פה שום סלט!. למה את סתם? אוף!".
כשחזרתי לסלון כשידיי ריקות מסלט, הטלוויזיה כבר היתה כבויה. זה מין סימן מוסכם כזה בינינו שאומר שהלך לי הערב. "את אמיתית?", רטנתי, "הכי אמיתית!", היא ענתה בלי למצמץ. "טוב, אז על מה בדיוק אנחנו מדברים?" שאלתי בחשק של חתול לפני דריסה. "על זה שמשעמם לי", היא פתחה, "ותחסוך ממני תשובות ציניות מעצבנות. אה, וגם אל תציע לי שנראה ביחד סרט". בהיתי בה, ותהיתי לעצמי מה אני אמור להגיד אחרי שהיא ביטלה את שתי האופציות הראשונות שעלו לי בראש.
"מה החלטת לעשות בסוף לחגיגת סיום בגן? את מביאה לילדים את ההפעלה הזאת עם הבלונים שרצית?" (ניסיתי אסטרטגיית העברת נושא לנושא אחר שמאד לא מעניין ובאותה מידה גם לא מזיק, אבל מהותי מספיק בשבילה כדי שהיא תשכח לגמרי מהנושא הקודם והחיים יחזרו למסלולם הרגיל). "חשבתי לנהל רומן. זה בטח היה מכניס לי אדרנלין ומחייה אותי. הייתי מרגישה קצת רווקה, ותאמין לי שלזוגיות שלנו זה היה רק מועיל", ענתה. היא באמת אמרה מה ששמעתי כרגע, או שהתחלתי להזות? תהיתי לעצמי.
"תקשיבי", אמרתי לפתע. "נראה לי שצדקת בקטע של הספות בסלון", שיגרתי את נשק יום הדין והרגשתי שמתחילה לי בחילה נוראית. זה עומד לעלות לי שבעת אלפים שקל מיותרים לגמרי אבל זה קורבן זניח לעומת הפוטנציאל ההרסני שאני מזהה בשיחה שמתפתחת פה. "אין, את לגמרי צדקת, וזה שקנינו אותן רק לפני ארבעה חודשים לגמרי לא אומר שאי אפשר להתחדש שוב", המשכתי ולא האמנתי למה שיוצא לי מהפה.
"הגוון שלהן באמת לא מתאים לשטיח ואם תיכנסי עכשיו לאתר של איקאה ותמצאי משהו ש...", אבל לא באמת היה לי סיכוי. "למה זה פסול כל כך שאני ארצה להרגיש מחוזרת שוב? למה זה חייב להיחשב כבגידה? הרי יש דברים שבתוך זוגיות ארוכה אין סיכוי לחוות אותם. השגרה הזאת פשוט גומרת אותי".
"אוקיי", אמרתי. "את הבאת את זה על עצמך, רוצה התייחסות רצינית שלי? בבקשה: לכי על זה! סבבה? אני הרי לא אוכל באמת לעצור אותך, ואני לא מתכוון לבלוש אחרייך אז מה הטעם שאסרב? רק קחי בחשבון את המשמעויות", הזדקפתי והתמלאתי פאסון: "אם לך יש לגיטימציה, גם לי יש, ודווקא יכול להיות נחמד אחרי שמונה שנים לזיין את דרכי בחזרה לעולם שכולו ריגושים מזדמנים".
ברגע הזה היא החליפה הבעה, בעוד אני עברתי לטון המטיף והצדקני שלי: "רק קחי בחשבון, אהבה שלי, שכשמתחילים עם זה קשה לדעת איפה זה נגמר. אני הכי מבין את החשק, אבל בואי לא נשלה את עצמנו - אנחנו משחקים באש, כן? כי השער שמפריד בין מימוש יצרים מזדמן, לבין התאהבות וההשלכות ההרסניות שלה, הוא כזה שנפרץ די בקלות, ואנחנו רק חושבים שאנחנו מחזיקים ביד את המפתח".
"אז אני רק אומר שכדאי שנהיה מודעים לזה, ולא נשכח לשניה מה מונח על הכף. אז תתפרעי לך בפייסבוק ותעופי על אשלי מדיסון, רק בחייאת, כל עוד אני בבית ועוד לא בדייט, תני לראות טלוויזיה בשקט". היא הביטה בי המומה. "אז מה בעצם אתה אומר? שכאילו, אתה מפרגן לי עם זה?" היא שאלה בטון שקט באופן מוזר. "אני אומר שתחליטי ותעשי מה שנכון לך, יותר הוגן מזה?". עניתי והבחנתי בדמעה ראשונה זולגת במורד לחייה.
"מה? למה? על מה את בוכה?" שאלתי.
"אתה אפילו כבר לא מקנא לי יותר. לא מזיז לך בכלל, הא?"
"ג'יזס!", צעקתי בזעם, "יש את השיחות איתך ביותר 'לוז לוז' מזה תגידי?". הדלקתי את הטלוויזיה בהפגנתיות ושמתי פליי. היא הלכה לחדר השינה בוכה. שתבכה, חשבתי, כבר אין לי כח למלכודות הפסיכולוגיות המטורללות האלה. שתעשה מה שבא לה וזהו. שתצא, שתבלה, שתכיר, שתפלרטט, ש...
עצרתי את הפרק שוב וזינקתי מהספה בוער מעצבים. רגע, מתי בדיוק הפכתי לכזה סמרטוט ריצפה? מתי ויתרתי על הג'ינג'ית שלי? ועל הגבריות שלי? מתי הסכמתי להעמיד למבחן מורכב כל כך את הזוגיות שלנו?
רצתי לחדר השינה ושלפתי את הטלפון שלה מהמטען. כמעט שברתי את הכפתור שמדליק את המסך. "סיסמה?" שאגתי, "ממתי יש לך סיסמה מחורבנת?!". שמעתי את שני הקטנים מתעוררים מהצעקות. "1234" היא התפוצצה מצחוק. תקתקתי את הספרות באצבע רועדת מאימה של גבר נבגד, רק כדי לגלות על המסך פתק צהוב שהיא כתבה לי עליו: "אתה רואה שכבר הרבה יותר מעניין לנו?"..
לפנייה לכתב/ת 
