"לא מפחדת יותר מהחופש הגדול"
לני שפיר החליטה להתעלם מהמפלצת שנקראת "חופש גדול". היא לא עושה יצירות עם הילדים מנייר ממוחזר, אין לה לו"ז מדוקדק ומערך תפעולי לכל יום והיא כבר התרגלה לשריצה האינסופית בבית, כמויות הממתקים וצריכת המסכים המוגברת. אז למה היא חושבת שיוצא משהו טוב מהחודשיים האלו?
תחושת מיאוס עלתה בי כשראיתי את שלל הכותרות שצצו כמו בכל קיץ: "10 רעיונות לבילוי עם הילד בחופש" או - " כך תשרדי את הקיץ", מאת גורו ההורות התורן, שכמו קוסם מצליח להפוך תיאוריות מורכבות לכללי עשה/אל תעשה ברורים.
מה ששבר אותי סופית היה - "קסם היצירה מגלילי נייר טואלט". בבקשה, לא עוד! (וזה עם כל הכבוד לזמן איכות, פיתוח היצירתיות של הילד וחשיבות המיחזור).
עוד בנושא:
"אני האמא שלא מכניסה ממתקים הביתה"
אין מה לאכול! משפטי החופש הגדול
לומדים ואפילו נהנים: איך מלמדים ילדים אנגלית בבית?
אני לא פוחדת יותר מ"מפלצת החופש הגדול", שבכל ראשון ליולי, פוערת מולי את לועה הגדול והשחור, נוהמת: "ההה.... 60 יום לפניך.......". אני לא זקוקה ללו"ז מדוקדק ולמערך תפעולי, יש לי מזה בשפע במשך כל שנת הלימודים, החוגים, החברים וההסעות למיניהן.
משתעממים ורבים
נדמה שהחום, הלחות והדביקות ממיסים ומתיכים את כל גבולות וסדרי הבית: ברוך הבא כאוס, אוהבים אותך לכלוך. הכול גדול ומוגזם בחופש הזה: השריצה האינסופית בבית, כמויות הגלידה והממתקים, שעות השינה האינסופיות, צריכת המסכים המוגברת. זה מייצר המון ג'יפה, כי פתאום אוכלים שלוש ארוחות ביום, והגלידות מטפטפות דבק שמתערבב על הרצפה עם שאריות החול מהים.
כולם הופכים לעבדים של המזגן, שהכול נעשה בדברו: מורידים טמפרטורות, מעלים, מכבים, נהיים חולים, מדליקים שוב, ורבים. המון. ככה זה כשכל היום מתערבבים האחד בשני, מתחככים, מסריחים, משתעממים ומתחרפנים.
לפייסבוק הורים כבר הצטרפתם? היכנסו עכשיו
אם תוסיפו את מתקפת הג'וקים והיתושים, את ריחו העז של כלור הבריכה ואת תמונות הפייסבוק המאושרות של ברי המזל שמטיילים אי שם - או אז, אפשר באמת להשתגע. כל שנותר הוא לתקוע עוד גלידה ולצרוח בתחינה לקצת שקט ושגרה משמימה.
אני נאחזת בשרידי הסמכות ההורית שלי, נובחת עליהם, מייחלת שייעלמו קצת, ואז נבהלת מעצמי כמובן (למה רגשות האשם לא יוצאים אף פעם לחופש?). ברגעי שבירה, אני מפעילה לחץ בריוני על הסבתות, שגם הן מתות לחופש.
צצים דברים מפתיעים
כאחרונת הרוכלות בשוק, עושה קומבינות עם חברים ובני דודים: "הילדים שלכם ישנו אצלנו, ואז שלנו אצלכם, בכיף". הרהורי כפירה בחופש הבולעני, צצים כל הזמן, ויחד עם זה, אני מסרבת להכין לו"זים צפופים ומפורטים לתפעול, כי בים הבלגן ואובדן השליטה, צצים דברים מפתיעים.
לפעמים זה מחנה של שמיכות בלב הסלון, ריקודים מצחיקים אל מול המראה או פיקניק ספונטני בגינה שעל יד הבית. בעצם, החופש הזה הוא כמו דשן, שמצמיח את הילדים, בדיוק כמו השינה שבמהלכה גדלים התינוקות.
בתום שנת הלימודים,שעמוסה ביעדים והישגים, בהתמודדויות חברתיות ולימודיות, צריך לעצור ולנוח. לעבד את שהיה, להתכונן לקראת הבאות, לחשוב ולהבין. לאפשר להם להיות קצת אדונים לעצמם ולזמן שלהם.
חודשיים הם הרבה זמן עבור ילדים. יעיד על כך ידידי שעובד עם ילדי בית ספר, ובכל תחילת שנה הוא מתפלא לגלות עד כמה הם גדלו והשתנו במהלך החופש. נס קטן היה פה.
אז לכו לנוח, תניחו לנו, ותנו להתבשל במיצי המשפחה ההבילים.יהיה בסדר, יש מצב שאפילו יפרח איזה פרח או שניים. זה בהנחה שבני הבית לא יחריבו את הבית או האחד את השני.
סרטון של לני שפיר על האמהות המאוסות בגינה:
לפנייה לכתב/ת 
