החודש הקסום של דימה קרויטר
אף אחד לא חזה שבתוך חודש, הקופץ לגובה הישראלי יוולד מחדש בדגם משוכלל יותר וישיג את הקריטריון לאולימפיאדת ריו. אבינעם פורת לא תיכנן לכתוב השבוע על דימה קרויטר, אבל ההישג המדהים בלוקסמבורג לא הותיר לו ברירה
מישהו מוכן לקום ולומר שכבר בתחילת יולי הוא ידע שדימה קרויטר יעבור בתוך חודש 2.29 מ'? בטוח שאין אחד כזה, גם לא דימה עצמו. חיזוי כזה דומה למילוי מושלם של טופס טוטו בהשקעה של שקלים בודדים. סוג של סנסציה במושגי האתלטיקה. אתלט שכמעט פרש, נולד מחדש והפך לדגם משוכלל יותר בהשוואה לקודמו.
האמת, לא תיכננתי לכתוב בטורי השבועי על קרויטר. לפני חודש וחצי ראיינתי אותו על עניין ההחלמה מהפציעה בת 4 השנים. בשבוע שעבר, אחרי ה-2.28 באליפות פורטוגל, הקדשתי לו מקום ראוי במסגרת הכתבה על תקופת הפריחה של אתלטי הצמרת. פעם שלישית תוך זמן קצר כל-כך? נראה מוגזם. אלא שדימה נטל את העניינים לרגליו וגופו, והדהים באליפות פורטוגל עם 2.29, שיא אישי. במקרה שלנו, פעם שלישית אינה גלידה אלא זהב. זהב של התקדמות.
הסטטיסטיקאים יזכירו שעם 2.29 מ', שלושה חלקו את מדליית הארד באולימפיאדת לונדון 2012, מוטאז ברשים הקטארי, רוברט גרברז הבריטי ודרק דרואין הקנדי. אפשר גם לציין ש-2.29 מ' היא תוצאה שהעלתה את קרויטר למקום ה-29 בדירוג העולמי, שלושה סנטימטרים פחות מהמקום ה-12.
אבל מה שבאמת ריגש אותי, היה היציאה ממצב של (כמעט) חוסר תקווה, למצב של תקווה גדולה. ודימה שיודע להתבטא, הצליח לרגש את כולנו בהסברים על מהות הפריחה. "אחרי 4 שנים בדיכאון, אני רואה פתאום את האור", אמר קרויטר אחרי ה-2.29 שהעלה אותו על המטוס האולימפי לריו. וכמה שהדברים שלו היו אמיתיים. מהלב. מנשמת ספורטאי היודע מהן יכולותיו, אך נאלץ לבלוע גלולות מרות במינונים גבוהים.
השאלה מדוע שלושה רופאים ישראלים טענו שאין תקנה לפציעתו, בניגוד לרופא גרמני, ד"ר דימיטרי יונצ'ב, שמצא כי מקור הפציעה בגיד שוק רגלו ולא בגב כפי שסברו הישראלים, ראויה לדיון יסודי. אלמלא הרופא ממינכן, יתכן שקרויטר היה עוסק היום בעבודה אחרת ולא נוסע לריו במטרה להגיע לגמר. לאחד מחבריו שתהה איך הדבר יתכן, אמר דימה משהו בנוסח: "הרופא במינכן היה היחיד מבין הארבעה שבכלל הקשיב לי". חומר למחשבה.
בחזרה לעניין המקצועי. קצת לפני הראיון הראשון שבו סיפר כיצד החלים אחרי 4 שנים (וידוי: פקפקתי בדבריו וראיתי בהם סוג של אשליה, סלח לי דימה), הוא קפץ בליגת המועדונים בהדר-יוסף במשולשת ל-15.88. תוצאה נהדרת בפני עצמה, גם למי שמתמחה ומתאמן במשולשת. התוצאה הזו מציבה אותו במקום ה-24 השנה מבין קופצי המשולשת האירופאים עד גיל 23. בשיחת טלפון הוא הזמין אותי לתחרות בהשתתפותו במגרש האימונים בהדר-יוסף.
זה קרה רק לפני חודש וחצי. מי הופיע מטעמו? אמו, חברתו ומאמנו אנטולי שפרן. הצוות של דימה קרויטר. היו עמודים לקפיצה לגובה, היה רף, והיו שופטים. ישבתי על הדשא וצפיתי בסקרנות. את התחרות ההיא הוא גמר ב-2.14. מאוד התאכזבתי. קרויטר הסביר שהיה ביום חלש מסיבות שונות.
ואז, הצליח לחלוף על פני 2.21 מ' באליפות ישראל. לא משהו לספר לעולם האתלטיקה, אבל בכל זאת זיק של תקווה. התחלתי להאמין שמשהו אולי יקרה. וזה קרה באליפות אירופה עד גיל 23 בטאלין, ואחר-כך בתחרות במוסקבה, פעמיים 2.24 שפרצו את המחסום.
כשחזר עטור מדלית כסף מאליפות אירופה עד גיל 23 בטאלין, התאכזב שאף גורם מאיגוד האתלטיקה לא בא לקבל אותו. "כאילו שכל יום מביאים מדליה", כתב בפוסט בפייסבוק. עניתי לו בתשובה מחויכת: "הם הרי יודעים שזו לא המילה האחרונה שלך, ויצטרכו להגיע הרבה פעמים". ממש לא להאמין, עד כמה דייקתי בלי שהתכוונתי ברצינות. הוספתי שהדבר הכי מצחיק שאותו כתבתי בעיתון היה: 'קרויטר נכשל ב-2.29'. הרי בשנים האחרונות הוא לא היה מתקרב לגובה הזה. בדרך-כל נכשל ב-2.15 או 2.18. זה היה עולם המושגים שלו.
אחרי שובו, פורסם שיקבל עוד צ'אנס להגיע לאליפות העולם בבייג'ינג (קריטריון 2.28) בתחרות בפנימיית נעורים. כשהתקשרתי לשאול על התחרות, בישר שהוחלט לשלוח אותו לאליפות פורטוגל בלירייה, ולעוד שתי תחרויות. מי האמין שבמסע הזה יקבל את תעודת הבגרות, ונכון יותר לומר - את הסטאז' האולימפי. מעכשיו זהו דימה אחר.
בין הדברים שגרמו לשינוי הגדול, מנה קרויטר את ההתאמות בריצה לכיוון הרף ובקפיצה. "מאחר וניסיתי 25 פעמים בכל אימון לקפוץ, צברתי בתוך תקופה קצרה יותר מ-1,000 קפיצות. כמות כזו מספיקה לניתוח הטכניקה שלי. מאחר ומדובר בנושא המוכר יותר לאתלט מאשר לקורא, אסתפק בכך שאספר שהמטרה בהרצה החדשה הייתה לקפוץ בקשת פחות חדה.
בהתחלה זה הלך לי קשה מאוד. עד שבאחד האימונים הרגשתי שמשהו משתחרר, והאגן מוכן לעבור 2.22 מ' אפילו באימון. הרגשתי שזה השינוי. צריך רק לומר, ששינוי גם להרצה יעילה יותר, קשור ביכולת לעמוד בעומס שמופק על גיד אכילס. הצלחתי בינתיים. האימונים היום שונים ובנויים גם על הדגשים שלא היו קודם".
כבר סיפרתי על הפוסטים המרגשים שלו. לטעמי, פוסט עוד יותר מרגש, נכתב בידי חברתו לחיים שעברה אתו את השנים הקשות. היא תיארה עד כמה קשה הייתה התקופה. דימה מצדו, הקדיש פוסט ענק למאמנו טולי שפרן, "האיש שגילה אותי, הוציא אותי ממקומות לא טובים ועשה אותי למה שאני". לא הייתה שום גוזמה בתיאור המרגש.
כמה עובדות אמיתיות על דימה שלא ימהר לחשוף אותן בראיונות מטעמי צניעות ואמונה:
1. הוא מאמין כי הוא עדיין רחוק משיא יכולותיו.
2. הוא משוכנע שכישוריו לא נופלים ממנצחי ליגת היהלום.
3. הוא מכוון הכי גבוה שאפשר, תרתי משמע.
עכשיו מצפה אליפות העולם בבייג'ינג. לא פשוט לעשות את ההתאמה אחרי ה"פיק" האדיר של המסע האחרון. צריך לכוון ולהתאים כדי להפתיע במוקדמות. אם יתעלה כמו בלוקסומבורג ולירייה, יש מצב שיעפיל לגמר וזה יהיה הישג נפלא. היתרון שלו: גם אי הצלחה במוקדמות בבייג'ינג לא תמחק את רשמי החודש המדהים שלו. במקרה כזה, היא תהיה בית-ספר מעשי לקראת בחינות הגמר בריו.
שני דברים נוספים מהשבוע האחרון של דימה.
1. אחרי השיא האישי בלוקסמורג אמר: "בחדר שלי תלויה התמונה מהתחרות שבה עברתי 2.28 ב-2011. 4 שנים וחצי קיוויתי כל בוקר שאוכל להחליף פעם את התמונה. עכשיו, אחרי תקופה כל כך ארוכה, אני יכול סוף סוף להחליף". בהחלט מרגש.
2. הוא נחת בנתב"ג עם חולצה של ריו. כשנשאל עליה ענה: "יש לי אותה כבר תקופת זמן. קיוויתי שאלבש אותה בנסיבות הנכונות". כמה שהנסיבות האלה נכונות.
לפנייה לכתב/ת 
