סוד ההצלחה: ספרו את הסודות שלכם לכולם
הנטייה הטבעית שלנו לשמור את הקלפים לעצמנו, ולעבוד על קידום עצמי - פוגעת ביכולת של האנושות להאיץ את ההתקדמות המדעית שלה באמצעות שיתופי פעולה. הפתרון נמצא בשינוי דפוסי המחשבה שלנו, ושינוי הערכים החברתיים. איך עושים את זה? ד"ר אושי שהם-קראוס מסביר
בטורים האחרונים דיברנו על מה שמכונה "חכמת המונים". יש משהו מטעה ואולי כוללני מדי בשם הזה. ההמון לא תמיד חכם; כמו שראינו, במקרה של הצבעה בבחירות למשל, התוצאות לא מבטאות באמת רצון משותף, אלא אוסף מורכב יותר של עמדות שונות. לפעמים ההמון עצמו פועל, ועצם הפעולה שלו מתורגמת מיידית לידע. כך למשל פועל השוק החופשי, שבו המחירים הם מעין תרגום וביטוי של הצרכים והרצונות שלנו ביחס לכמויות הסחורות.
טורים נוספים של אושי שהם-קראוס :
גם אתם יכולים להיות שותפים בחקר החלל
האם הרשת הופכת אותנו לטיפשים?
מה חשוב יותר: שוויון או חירות?
בטורים אלו אנחנו עוסקים דווקא בהמון החכם באמת, ומנסים לראות איך אפשר ללקט ידע נכון ומתקדם מתוך המון. המסקנה בינתיים, אחרי שני טורים בסדרה, היא שאין מערכת ספונטנית או אוטומטית - ושיש צורך להשתמש בכל מיני שיטות ומבנים, כדי להצליח לחלץ את הידע הזה בצורה יעילה. לשם כך אני מציג את הספר של מייקל נילסן Reinventing Discovery. נתחיל.
אם זה כל כך טוב, למה זה לא נפוץ יותר?
בטור הקודם הזכרתי פרויקט שבו המוני בני אדם מקטלגים צילומי לווין של גלקסיות. דיברנו על נערים שפותרים שאלות מדעיות מדרגה ראשונה במתמטיקה, וגם על חובבני שח ו"מקצוענים חובבניים" שנותנים לגארי קספרוב להזיע כשהם משחקים מולו כקבוצה.
אבל אם הדבר הזה אפשרי ויעיל כל כך, מדוע ממעטים להשתמש בו? איך זה שהשימוש במשאב "ההמון" לא נפוץ בכל תחומי המחקר והעשייה האנושיים? התשובה הנכונה, הפשוטה והלא מעניינת היא שהאינטרנט והכלים שמאפשרים את השת"פ הזה הם חדשים יחסית. כאמור, זה נכון. אבל התשובה המעניינת יותר היא - בגלל טבע האדם - הטבע שלנו.
כולנו יודעים שיש לנו - לכל אחד מאיתנו - חלקים הישגיים רבים וחלקים תחרותיים רבים, והרצון שלנו להיות ראשונים מתרגם בדרך כלל לכבוד, יוקרה ולהון. לדוגמה, קספרוב משחק סולו, במסגרת חוקי טורנירי השחמט. כשהוא מנצח הוא זוכה לתואר "קספרוב הגדול", בכסף וביוקרה היסטורית. גם איינשטיין עמד על כתפיים של לא מעט מדענים וחוקרים שעבדו במשך מאות שנים. ההישגים המדהימים שלו לא היו מתאפשרים ללא התהליך המדעי. ובכל זאת, הוא זכה בכל קופת המוניטין.
אז מה אני אומר כאן? שצריך לסרס את היחיד? שהכל קבוצתי ושייך לכולם? שאין מקום לתחרות? לא ולא. הטענה הקטנה והצנועה שלי היא שיש לאנושות אפשרות להאיץ את ההתקדמות המדעית שלה באמצעות שיתופי פעולה - אבל שיתופי הפעולה האלה לא קלים לרובנו. צמחנו בעולם תחרותי שמחשיב את היחיד וקשה לנו לוותר על הבולטות.
בנוסף לטבע התחרותי שלנו, המערכות החברתיות של התגמול ושל ההתקדמות לא מעודדות שיתוף פעולה. קחו למשל את שיטת המחקר באוניברסיטאות. המוניטין של החוקר מתבסס על פריצת הדרך, ואופן הקידום של החוקרים באקדמיה הוא באמצעות יצירת פרסומים חדשים. אז מה הבעיה בזה?
ובכן, יש לא מעט ידע וניסיון ששוכב לו במחשבות של מדענים בודדים שלא חושפים את הקלפים שלהם בפני אחרים. הם מחכים רק לעוד התקדמות קטנה או לפריצת דרך, וככה מבזבזים את היכולת שלהם. וזה מפני שבדיוק באותו זמן, ישנם חוקרים אחרים שיש להם באופן זמין את החומר החסר, וגם הם שומרים אותו לעצמם.
אז מה עושים עם זה? מעדכנים את המבנים החברתיים. הטבע שלנו הוא גם תחרותי וגם אגואיסטי, אבל גם אמפאטי וגם שתפני. אנחנו, בני האדם, יצורים מורכבים ומגוונים, והתפקיד של חוקרי רשתות ופסיכולוגים בימינו הוא לנסות לשנות את המבנים החברתיים, כדי שיתמכו ויעודדו את החלקים השתפניים שלנו. לשם הדגמה, נציג תחרות מאוד מיוחדת; תחרות תוכנה.
תחרות ה-MathWorks
תחרות היא דבר חשוב. השוק החופשי - ואיתו כל ההתקדמות המדעית והכלכלית - הוא תוצר של התחרות. איך אפשר להשתמש ביצר התחרות כבדלק, ובמקביל גם להצליח לעודד שיתופי פעולה?
קבוצת המתכנתים קיבלה רשימת ענק של שירים באורכים שונים. בימינו היינו קוראים לה רשימת קבצי MP3. המתכנתים היו צריכים לבנות תוכנה קטנה שתצרוב שירים על דיסק בעל קיבולת מסוימת שניתנה מראש, והמטרה היא לנצל כמה שיותר שטח של הדיסק. במילים אחרות, המנצח הוא זה שמשאיר כמה שפחות עשיריות שנייה לא מנוצלות בדיסק, ועל התוכנה שלו למצוא דרך לחשב את קומבינציית השירים שתאפשר את זה.
אבל המטרה המדויקת, למי שמסתבך כאן, לא ממש חשובה. מה שחשוב לנו הוא שיש לנו תחרות על יצור מנגנון שצריך להביא להישג מדיד. הדרך הרגילה לבנות תחרות כזו, היא פשוט להכריז עליה, להכריז על מועד הגשה סופי ולהכריז על פרס שינתן לקבוצה שהגישה את הדיסק המלא ביותר. אבל המארגנים כאן רצו לעשות משהו אחר - ולשם כך הם שינו את מבנה התחרות.
כל קבוצה הייתה חייבת להגיש את הפתרון שלה בפורום אינטרנטי שפתוח לכל הקבוצות האחרות, אשר ינוקד מייד על פי קריטריונים קבועים מראש - אבל הניקוד כאן אינו ניקוד סופי, כי כאן מגיע הכלל המהפכני. לכל קבוצה מותר לגנוב את המודל שהוגש (וכבר נוקד), לשנות בו אפילו אות אחת ולהגיש אותו שוב בשמה. אם השינוי הקטן הזה יגרום למודל החדש להיות יעיל יותר, הקבוצה תנוקד בהתאם.
אבל בשביל להיות ראשונה שמנוקדת על המודל החדש, היא צריכה להגיש אותו לפורום הפתוח, ומיד תוכלנה קבוצות אחרות לגנוב ממנו חלקים (או את כל התוכנה) ולשנות בה משהו קטן בלבד. לייעל אותה. כל קבוצה יכולה, כמובן, להגיש כמה פעמים שתרצה.
ומה קרה בפועל? הדלק התחרותי פעל בכל עצמתו. אנשים סיפרו שנשארו צמודים לפורום ללא הפסקה בניסיון להיות הראשונים שמאתרים פתרון טוב שהגישה קבוצה אחרת, ולייעל אותו. כך הם יוכלו לצבור ניקוד נוסף. רוב התורמים בתחרות תרמו בסך הכל שורה אחת או מעט שורות. ולאחר עשרות הגשות הוצג המודל הסופי המנצח. ההישג הקבוצתי היה ברור. המודל ראשון שהעולה לפורום התשובות השאיר שש דקות פנויות על הדיסק של 74 דקות, והמודל האחרון פעל במהירות גדולה יותר והשאיר כעשר שניות ריקות בלבד.
והמסקנות?
העתיד של האנושות אינו במילוי דיסקים באופן אידיאלי. אבל ההתקדמות שלה יכולה להיעזר במבנים חברתיים חדשים. מקצוענים שבנו תוכנה גדולה חסרו לפעמים תוספות קטנות שיכלו לייעל את התוכנה שלהם. לעומתם, עשרות אחרים שלא היו מסוגלים לבנות תוכנה שלמה, יכלו לתרום תובנות קטנות שהביאו לשיפור האדיר.
נמשיך בשבוע הבא עם מבנים חדשים.
ד"ר אושי שהם קראוס , מומחה לפילוסופיה של הכלכלה. מעביר הרצאות וסדנאות לקהל פרטי ולחברות. מוזמנים ולהאזין לתכנית הרדיו שלי "הויקיפדים - בעקבות הזהב הדיגיטלי" המשודרת בימי רביעי ב-12:05, ברשת א' של קול ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
