הבור התקציבי שצפוי ב-2017: 10 מיליארד ש'
התקציב שאושר בממשלה כלל גם תחזית לשנים הבאות: באוצר מעריכים כי בשנים 2017-2019 יידרשו קיצוצים והעלאות מסים בהיקף של 10-11 מיליארד שקל בשנה. האם גזירות אלה יהיו כאב הראש של ממשלה אחרת?
בשנת 2012 החל להסתמן משבר בקופת המדינה. דווקא אז, כאשר קולות המחאה החברתית עוד נשמעו ברחובות, וכשוועדת טרכטנברג המליצה על הרחבה של תקציבים חברתיים, החלו להבין במשרד האוצר כי בקופת המדינה נפער בור בהיקף של מיליארדי שקלים.
לכתבות נוספות על תקציב המדינה
- הממשלה אישרה את תקציב המדינה
- המנצחים והמפסידים של התקציב
- האוצר: ההפרשה לפנסיה תקציבית תגדל ל-7%
- פלוג: לבטל פטורים או להעלות מסים
>>> רוצים להתעדכן בחדשות הכלכלה והצרכנות? הצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו
כיצד זה קרה? מסתבר שבשנים 2012-2011 אישרה הממשלה שורה ארוכה של החלטות בעלות של מיליארדי שקלים שהוצאתם נפרסה על פני מספר שנים. בשל הפריסה, ההחלטות לא גרמו לפריצת מסגרות התקציב בשנה שבה התקבלו, אך הן השיתו נטל תקציבי כבד על השנים הבאות. לא היה גורם או מנגנון שהיה מסוגל לחשב את העלות של החלטות הללו בשנים הבאות ולכן הן עברו בזו אחר זו, כאשר הפער בין התחייבויות הממשלה לגודל החוקי של התקציב הלך והתרחב.
במקביל, החל להתרחב גם הגירעון בתקציב. מאז שנת 2002 נקטו ממשלות ישראל במדיניות מוצהרת של הפחתת נטל המסים, בעיקר מס הכנסה ומס חברות. ההנחה הייתה שהפחתת נטל המס תגדיל את ההכנסה הפנויה של כל אזרח ותעודד אותו לצרוך. כך תגבר הצמיחה במשק, העוגה שממנה נפרסים המסים תגדל והכנסות המדינה יגדלו גם כן.
בעקבות הבור: התקציב כולל גם תחזית
בפועל, מדיניות זו נכשלה וועדת טרכטנברג הייתה הראשונה להצביע על כך, כאשר המליצה לעצור את מתווה הפחתת המסים. הורדת נטל המס גרמה לאובדן הכנסות למדינה, והצמיחה לא כיסתה על אובדן זה. אחרי בחירות 2013 התבררו ממדי הבור: כדי לאזן את התקציב נדרשה הממשלה להעלאות מסים בהיקף של 14 מיליארד שקל וקיצוצים בהיקף של 18 מיליארד שקל. קצבאות הילדים קוצצו ב-3 מיליארד שקל לשנה, תקציב הביטחון הוקטן בהיקף דומה, פרויקטים של סלילת כבישים והנחת מסילות רכבת נדחו והמע"מ ומס החברות הועלו.
המשבר ההוא הוביל לשתי מסקנות חשובות, שיישומן החל בספר התקציב שאושר בממשלה ביום ה' לפנות בוקר. הראשונה היא שיש להטמיע מנגנון שייחשב את ההשפעה של החלטות ממשלה לא רק על התקציב של השנה שבה הן מתקבלות אלא גם על השנים הבאות. במענה למסקנה זו סוכם בהחלטת התקציב הנוכחית להקים ועדה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה אשר תבחן תכניות של משרדי הממשלה השונים ותמליץ לממשלה כיצד לנהוג לגביהן. משרדי הממשלה יתבקשו להעביר לוועדה כל תכנית שעלותה גבוהה מהיקף מינימלי שנקבע עבור כל משרד.
המסקנה השנייה היא שספר התקציב חייב לכלול גם הערכה בנוגע לצעדים שיידרשו בשנים הבאות. מהסקירה שפורסמה בספר התקציב הנוכחי עולה התמונה הבאה: בשנת 2017 יידרשו קיצוצים והעלאות מסים בהיקף של כ-10 מיליארד שקל, ב-2018 יידרשו צעדים בהיקף של 10.5 מיליארד שקל ובשנת 2019 בהיקף של כ-10 מיליארד שקל.
| השנה | 2017 | 2018 | 2019 |
| קיצוצים | 4.5 | 2.4 | 0.6- |
| העלאות מסים | 5.4 | 8.1 | 10.5 |
| יעד הגירעון באחוזים מהתוצר | 2.5% | 2.25% | 2% |
היקף הקיצוצים הנדרשים הוא תוצאה של הפער בין התחייבויות הממשלה כפי שהן מסתכמות כיום (בהצמדה לגידול באוכלוסיה ולמדדי המחירים) לבין תקרת ההוצאה המותרת לממשלה בחוק. לממשלה ישנה תמיד אפשרות לשנות את החוק, להעלות את תקרת ההוצאה וכך לפתור עצמה מהצורך לקצץ, אולם אז יש להמיר את הקיצוצים בהעלאות מסים, כדי לעמוד ביעד הגירעון.
המדיניות התקציבית הופכת לבדיחה
כל שינוי של 0.1% ביעד הגירעון שווה למיליארד שקלים שהממשלה יכולה להוציא. לכן, אין לתמוה על הנכונות של חברי הכנסת והשרים לאשר חריגות מיעדי הגירעון שנקבעו. העלאת יעד גירעון הייתה ונשארה הפיתרון הנוח ביותר לצמצום הבור בתקציב.
אלא שכך, שנה אחר שנה, המדיניות התקציבית של ממשלת ישראל הופכת לבדיחה. פרסומן של תחזיות ארוכות טווח אינו משפר את רמת האמינות של מדיניות זו – הוא רק חושף את ערוותה ברבים. חמש שנים רצופות שהממשלה לא מצליחה לעמוד ביעדי הגירעון השאפתניים שקבעה לעצמה, והנה מידי שנה מפרסמים אותם מחדש.
הגיעה השעה לבחור. או שמדינת ישראל, שהחוב החיצוני שלה הוא מהנמוכים בעולם המפותח והתקציב האזרחי שלה הוא מהדלים והמצומקים בקרב המדינות המפותחות, הגיעה לנקודה שבה היא יכולה וצריכה לקבוע יעדי גירעון סבירים יותר, שיאפשרו לממשלה להשקיע בשיפור השירותים לאזרח; או שיש לסיים את המלאכה שבה החלה הממשלה ב-2012 ולהעלות את נטל המס בהיקף שיכניס עוד 4-5 מיליארד שקל בשנה לקופת המדינה.
יש לציין כי ב-2013 כבר הוחלט על מהלך כזה, שכלל העלאה של מס ההכנסה ב-1% למי שמרוויח מעל ל-14 אלף שקל בחודש, אך לבסוף בחר שר האוצר דאז, יאיר לפיד, לבטלו. הטענה אז הייתה שאין בו צורך. אך למעשה שר האוצר כפה על פקידיו למצוא כסף, מן הגורן ומן היקב, כדי למנוע את העלאת המס ההיא, שאיימה לקבור את עתידו הפוליטי. הכסף שנמצא היה חד פעמי ולא פתר את הבעיה המתמשכת.
מה יהיה אם רצועת עזה תתלקח שוב?
באשר לקיצוצים, הם אינם גדולים במיוחד, בוודאי שלא בהשוואה לקיצוץ הענק של 2013-2014. אלא שזה המצב היום, מבלי שהממשלה החדשה קיבלה החלטה משמעותית אחת.
מה יהיה אם רצועת עזה תתלקח שוב? או אם בעלי העסקים הקטנים בתל אביב יזדקקו לסיוע בגלל העבודות להקמת הרכבת הקלה? ובכלל, מה כוחה של ממשלה שאינה יכולה להתחייב לשקל נוסף?
קיים סיכויי גבוה שתקציבי 2017-2019 יהיו כאב הראש של ממשלה אחרת. עד שיתחילו דיוני התקציב הבאים אימת הבחירות תחלוף ושוב יהיה קשה להגיע להסכמות על חלוקת העוגה.
כאשר ילכו שוב לבחירות - זכרו את הטבלה שמופיעה כאן. כל הבטחה שתפוזר לאוויר הקמפיין צריכה להתממש על חשבון משהו אחר שאותו צריך לקצץ. הכסף שלנו לשנים 2017-2019 כבר בוזבז.
לפנייה לכתב/ת 
