אולי החומוס יפתור הסכסוך הישראלי-פלסטיני
בישראל יש המון כבוד לאוכל הנהדר שהמזה"ת מייצר. אולי כבוד זה יכול לעזור לעצב את האופן שבו ישראלים רואים זה את זה ואת שכניהם
"מגלים עולם" - מאמרים נוספים
אוכל הוא ללא ספק סממן מזהה למי "אנחנו". עבור בני אדם, אוכל הוא יותר מאשר דלק ביולוגי. הוא יכול להכיל משמעויות חברתיות, תרבותיות והיסטוריות. דווקא השילוב הזה של צורך ביולוגי מצד אחד ומשמעויות שהן מובנות חברתית מנגד, הופך את האוכל למאפיין רב-עוצמה של זהות. עוצמה, שהיא בה בעת מאחדת ומפלגת.
בישראל, הכוח המאחד של האוכל, יותר מהכול ,מדגיש ביתר שאת דפוס ברור של ניכוס, של אימוץ משהו של אחר תוך טענה על בעלות מקורית. ניכוס הוא למעשה צורה של אלימות תרבותית, דפוס התנהגות - שישראל, כמו מדינות לאום רבות אחרות, טובה מאוד בו. הדוגמאות הטובות ביותר של ניכוס אוכל בישראל הן אותן טענות שחומוס ופלאפל הם מאכלים ישראליים. אפילו כנאפה, כך פורסם באתר באזפיד ב-2014 (ומאז הורד) מהווה אוכל ישראלי, טענה שכמצופה הובילה לביקורות רבות. אין כל ספק שהישראלים הפכו את החומוס והפלאפל לאוכל לאומי, אבל חשוב לזכור שאלו גם מאכלים ערביים ופלסטיניים.
אוכל ישראלי, ערבי או פלסטיני?
עצם הטענה שמאכלים, שבבסיסם הם אזוריים ומסורתיים כמו חומוס ופלאפל, הם ישראליים, מטמיעה אותם מצד אחד בנרטיב הישראלי, אך בתמורה מוחקת את הסטטוס שלהם כאוכל ערבי או פלסטיני. אין זה מפתיע שמהלכים אלו מעוררים כעס בקרב הפלסטינים. כאילו שלא מספיק שהם כבר הפסידו את פלסטין ההיסטורית, הם כעת מנושלים מהיכולת לטעון לבעלות על האוכל שלהם. זהו לא טיעון שולי או חסר חשיבות, אחרי הכול אין שום דבר טריוויאלי בחשיבות התרבותית של אוכל ושל האופנים שבהם הוא מעצב את ההבנה שלנו כלפי האחר, ושל האחר כלפינו.
אין זה אומר, עם זאת, שכל המאכלים הישראליים מגלמים אלימות תרבותית או שאין דבר כזה מטבח ישראלי. ראשית כול, חשוב להיות סקפטיים בנוגע לכל טענה ביחס למטבח לאומי. אין ממש היגיון בטענה שמדינה כלשהי מחזיקה במטבח לאומי, מאחר שמטבחים הם יותר אזוריים מאשר לאומיים. ניסיונות לטעון שאוכל מסוים הוא טובין לאומי אומרים יותר על פוליטיקה מאשר על גסטרונומיה, טעמים קולינריים או זמינות סביבתית של חומרי גלם. זה חשוב מפני שאם אנחנו מתמקדים באוכל עצמו ולא בטענות לאומיות ביחס אליו, ההבנה והפרשנות שלנו את מושג "המטבח הלאומי" משתנה. בישראל זה חשוב במיוחד משום שישנם מאכלים שבאופן ברור מעצבים את התזונה הלאומית, וכוללים טעמים, מרכיבים וסגנונות בישול מכל רחבי המזרח התיכון, אגן הים התיכון, ומעבר להם.
הטענה אינה שישנו מטבח ישראלי במובן שאוכל מדגים איזושהי תוכנית לאומית או חושף מסורת קולינרית הומוגנית, אלא שקיימת בישראל גישה רב-ממדית לאוכל שמייצרת משהו שהוא גם מגוון וגם ייחודי. למדינת ישראל אין בעלות על הרב-ממדיות. היא תוצר של כל מי שגר כאן. כך שהמטבח הישראלי לא שייך למדינה, אלא נוצר דרך ובעקבות תושביה והגיאוגרפיה שלה.
קיבוץ הגלויות שמאפיין את ישראל מאז הקמתה הוא מה שהיום מאגד בה כל כך הרבה סוגים שונים של אוכל, טעמים וסגנונות בישול מכל רחבי אירופה, המזרח התיכון, רוסיה, צפון אמריקה, אתיופיה ומעבר לזה. לא מדובר כאן במאכל ספציפי כמו פלאפל, חומוס או שקשוקה. אלא על איך אפשר לפגוש בשלושתם, לצד קינוחים בסגנון אירופאי, עוגת גבינה ניו יורקית, פיצה, פסטה ולאבנה, במרחק יריקה זה מזה.
רק בערים מועטות כמו ניו יורק ואולי לונדון, קיים כזה מגוון קולינרי. אבל בישראל הוא חלק מתרבות אוכל רחבה הרבה יותר. המטבח הישראלי מגלם את העושר התרבותי שקיים בין גבולות המדינה. עושר, שהוא תוצר של מגוון הולך וגדל שמגיע מהאוכלוסייה הערבית והפלסטינית המקומית ובאותה מידה מהמדינות הרבות שבהן חיו היהודים לפני שהגיעו לישראל ומשם גם הביאו את טעמיהם הקולינריים.
הניסיון לחקור את החך הישראלי ואת האוכל בישראל הוא מפגש עם המגוון הרב, שפעמים רבות מדי מצטמצם לדיכוטומיה של ערבים נגד יהודים. זה חבל. המטבח הישראלי שופך אור של תקווה על עתיד שיש בו לא רק כבוד למגוון, כי אם גם הכרה ביכולתו של המגוון לשמש בסיס למאמצים יצירתיים שיכולים לקרב בין אנשים. האתגר הוא למצוא את הדרכים לאמץ את המגוון באשר הוא, ולא רק כתוצר או טובין שניתן לרכוש. מגוון תרבותי עובד כאשר יש כבוד לתרבויות. יש המון כבוד בישראל לאוכל הנהדר שהאזור הזה מייצר. אולי הכבוד הזה יכול לעזור לעצב את האופן שבו ישראלים רואים זה את זה, ערבים ויהודים מכל נתיבי החיים.
ד"ר אילן צבי ברון הוא מרצה באוניברסיטת דורהאם באנגליה
המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית בירושלים מפרסם בשיתוף פעולה עם ynet את מדור "מגלים עולם" שבו מופיעים מאמרי פרשנות ועמדה של חוקרים מרחבי העולם בתחום היחסים הבינלאומיים
לפנייה לכתב/ת 
