פיוז'ן: לבשל מחדש את החיים של טולסטוי
הביוגרפיה החדשה על טולסטוי עשויה מתחקיר מקיף, מרשים ופרטני. אך נדמה שההנאה של הכותב באה על חשבון זו של הקורא, מה שמעלה את השאלה האם אפשר לכתוב ביוגרפיות מבלי להיות משועבד לתפל ולרכילותי
לב טולסטוי בהחלט ראוי לביוגרפיה. ליותר מאחת. אין בכך ספק. ואכן נכתבו לא מעט ספרים על מי שרבים מחשיבים כגדול הסופרים שחי בכדור הארץ אי פעם. טולסטוי הוא שדר מציוויליזציה אבודה. זה לא עניין פוליטי בלבד. משהו באופן החיים והחשיבה שלנו זנח אותו לגמרי, למעשה התנתק ממנו בלא יודעין. וכיום יש מיסוך קיומי שדרכו ניתן לראות אותו רק כמותג של תרבות פופולרית. את הגדולה והגאונות שלנו רובנו כבר לא נבין. או חמור מכך - נבין ולא נעריך כפי שאנו צריכים, או שפשוט נפתור זאת כנאיביות של המאה ה-19.
כך הוא כותב בין היתר: "המוני אדם. כל זה היה מסב לי שמחה לולא ההכרה המרעילה בטירוף, בחטא, במיאוס שבעושר, לולא המשרתים, העוני והעמל המפרך מסביב. אלה גורמים לי להתענות בלי הרף, לבדי, אינני יכול שלא לייחל למוות". אם טולסטוי היה קם לרגע מתוך קברו, מביט ברוסיה, ובכלל ברוב העולם, ייתכן כי היה מנקר את עיניו מרוב צער.
יחד עם זאת, קשה שלא להתרשם שיש בפילוסופיה של טולסטוי, או כפי שהוא עצמו כינה אותה "פרקטיקה רוחנית" איזו אמת מוצקה, על זמנית; הוא הבין מה חשוב בחיים, למה יש לשאוף, באיזו סוג של חברה אנושית וכלכלית עדיף לחיות, וניסה בכל כוחו לחיות לפי זה, עם כל הקשיים והפיתויים הכרוכים בכך. הוא הסתכל לתוך הגדרות כמו רכוש וקניין והבין מה הן עושות לאדם, גם כאינדיבידואל מבחינה רוחנית, אבל גם כחלק מחברה, כמו הרגיש מראש לאן מימי העולם זורמים, וניסה להיות סכר דון קישוטי, ולא הסכים להפנים שזה מה שהוא.
פאוול בסינסקי, עיתונאי וסופר רוסי, בחר בחירה שרבים מכותבי הביוגרפיות בעידן הפוסט מודרניסטי בחרו - לא להיות משועבד לסיפור קלאסי של התחלה, אמצע וסוף. למעשה הוא מתחיל מהסוף, או בעצם כמעט מהסוף. טולסטוי בן השמונים עוזב את ביתו במפתיע, והולך "למות בשטח" בין האיכרים והפועלים, הרחק ממשפחתו. יש משהו בבחירה שלו שהוא מפעים ומטריד, ואין ספק שזו בחירה מצוינת לפתוח הצצה אל נפש ייחודית. אבל הביוגרפיה עצמה כאמור לא בנויה מקורות חיים ליניאריים. מדובר על פיוז'ן כאוטי לפרקים של יומנים, פרשנות ספרותית, אנקדוטות, רכילויות ועניינים משפטיים.
צפו: אשכול נבו מקריא מתוך ספרו
לפיכך התוצאה חמקמקה, לעתים מייגעת בפרטיה. בסינסקי נוקט עמדה של הערצה אקסיומטית לאיש. דווקא ציטוט של אלכסנדר בלוק מתוך הספר מגדיר אותה במדויק: "לעתים קרובות חולפת במוחי המחשבה: הכל בסדר, הכל עדיין פשוט, לא נורא באופן יחסי, כל עוד טולסטוי חי. הרי גאון, בעצם היותו, כמו נותן אישור לקיומן של אבני יסוד כלשהן, של עמודי תווך העשויים גרניט, כאילו נושא הוא עצמו על כתפיו את ארצו ואת עמו, משקה ומזין אותם בחדוותו".
הגישה הזו היא כמובן מוצדקת, אבל לעתים היא רק מזיקה. הוא מחליט מראש שמדובר בדמות "גדולה מהחיים", שופך עליה סופרלטיבים, ולעתים מחמיץ את חקר הגדולה עצמה. ברור שאחרי שקוראים את הספר מבינים יותר על האיש וגדולתו, אבל אולי לא מספיק, וזה מעורר את השאלה המהותית האם זו תפקידה של ביוגרפיה, או שמא זה תמיד דרך ללא מוצא: אי אפשר באמת להבין את טולסטוי, אפשר רק להיחשף אליו, להתפעם, ללמוד. וזה ניכר בגישה של בסינסקי.
הוא לא מגדיר אף שאלת חקר, דומה כי הוא פשוט נהנה לחיות דרך
המילים את חייו של טולסטוי, וזה גם עיקר כוחו בספר. יש כאן תחקיר מקיף, מרשים, פרטני להדהים. לעתים מרגישים כי הוא עצמו חי בתקופה עליה הוא כותב, והוא כמו סיסמוגרף אנושי, קולט כל תנועה, כל מילה. מרגישים את ההנאה של הכותב וזה בהחלט לא אלמנטרי. אבל דומה כי ההנאה של הכותב באה על חשבון ההנאה של הקורא. יש מלאות מתפלשת, הן בגישה ובתוכן עצמו, והן בסגנון הכתיבה.
ישנה תחושה כי אין הרים וגאיות, אלא כתיבה מישורית. כל דבר הוא עיקר ותפל באותה מידה. העיסוק ביצירות עצמן (שהוא מרפרף ולא מעמיק, הוא נצמד לביוגרפי, לכל יצירה יש את התקופה שבה היא נכתבה ואת ההשראה הרוחנית) ומנגד פירוט ארכני של ירושתו של טולסטוי ושל הטיפול המעשי בה.
בסך הכל, הביוגרפיה הזו כמו אחרות, מעלה את השאלה האם בכלל אפשר לכתוב ביוגרפיות מבלי להיות משועבד אפילו במעט לתפל ולרכילותי? האם באמת הקוראים רוצים ביוגרפיה ספרותית שתהיה מחקר מקיף ומרשים, ולאו דווקא מדריך ערכי ליצירותיו? כי מה שחשוב, בסופו של דבר, הם "מלחמה ושלום", "אנה קרנינה" ויצירות המופת האחרות.
אבל אולי בעצם זו שאלת קיטבג מובהקת, ומי שרוצה ערכיות ורוחניות צריך לקרוא את היצירות עצמן, ולא את הביוגרפיה, אך האם באמת, נוכח מסריו החברתיים-רוחניים של טולסטוי, הוא יכול היום, במאה ה-21, למצוא המוני קוראים חדשים? התשובה לכך עלולה להיות מצערת. הוא הרי כבר התהפך בקברו. לא באמת צריך שגם ינקר את עיניו.
"לב טולסטוי - הבריחה מגן עדן". מאת פאוול בסינסקי. מרוסית: ליסה צ'ודנובסקי. הוצאת שוקן. 459 עמ'.
