בחרתי להיות אופטימית, למרות הסרטן
סיפורה של ניצן, שלא נבהלה ממחלת הסרטן ואף יצאה למחנה הקיץ של עזר מציון. "היה חופשה הכרחית עבורי ועבור משפחתי, שמלווה אותי"
מכירים את אלה שאומרים "החיים שלי נחלקים לשניים"? אז אני מאלה. למרות שאני בת 16 וחצי, החיים שלי נחלקים לשניים: עד גיל 16, אז הייתי נערה רגילה מזיקים, שאוהבת לגלוש ולרקוד. אבל לפני חמישה חודשים אובחנתי כחולת סרטן בבלוטות הלימפה, והחיים שלי השתנו לחלוטין.
את השיער הג'ינג'י הארוך שלי מחליפה קרחת מבהיקה, ושגרת החיים שלי כוללת טיפולי כימותרפיה בבית החולים. בינתיים עברתי חמישה טיפולים (כל טיפול אורך חודש) ואם הכול ילך כמתוכנן (ושיהיה ברור: הכל יילך כמתוכנן), בעוד טיפול אחד אני מסיימת.
אבל קודם, אני רוצה להציג את עצמי. שמי ניצן שחם, ואני גרה בקיבוץ זיקים שבדרום, אוהבת לגלוש ולרקוד. לפני חמישה חודשים חליתי בסרטן מסוג הודצ'קינס לימפומה. זה היה אחרי חג פורים האחרון. בהתחלה התחיל לעלות לי החום והייתי חלשה מאוד. ולא סתם חלשה: זאת הייתה חולשה כזאת שבקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים. אחרי שבוע, כשהחום והחולשה לא עברו, החלטנו ללכת לרופאת משפחה לבדיקה כללית כדי לוודא שאין שום דבר שמצריך טיפול. כשהגענו אליה היא הקשיבה לי לנשימה ונשמעה חרחורים. אף פעם לא חשבתי שלחרחורים הללו יש משמעות כלשהי, אבל בסיפור שלי מסתבר שכן: הרופאה הפנתה אותי לצילום חזה, שהראה משהו מוזר.
משם הדרך לבית החולים שניידר הייתה קצרה, ושם ביצעו ביופסיה מבלוטת לימפה מוגדלת בצוואר שתכריע אם יש לי מחלה זיהומית או סרטן. ההמתנה לתשובות של הביופסיה הייתה ארוכה ומלאת תפילות למחלה זיהומית (אבסורד, נכון?). כעבור כמה ימים נכנס אלינו לחדר ד"ר גלעד (אחד מהרופאים המדהימים שמטפלים בי) והודיע לנו שהתוצאות חזרו ושיש לי סרטן. הוא הסביר עוד כמה דקות על הטיפול ועל המחלה עצמה אבל אני כבר לא שמעתי כלום. עיניי חשכו.
איך דווקא לי מכל העולם זה קורה? איך נמשיך לגלוש ולרקוד עכשיו? באותו הרגע הבנתי שאני יכולה לבחור באחת משתי דרכים להתמודד עם המצב: לבכות כל היום ולהיכנס לדיכאון - הדבר הכי קל לעשות, או להבין שזו תקופה שתחלוף ולהסתכל באופטימיות על המצב, וזו הדרך שבחרתי לעצמי.
משפחה שנייה
בעקבות הטיפולים הכימותרפיים הפסקתי לרקוד ולגלוש, כי הגוף נחלש מאוד. בהתחלה לא הבנתי איך מצפים ממני להעביר חצי שנה בלי פעילויות ספורטיביות והיה לי מאוד קשה אבל לאט לאט הבנתי שזה לא נורא. מי שסייעו לי לשמור על החיוך והאופטימיות היו המלאכים המתנדבים של "עזר מציון", שהפכו להיות כמו משפחה שנייה בשבילי. המתנדבים שם הפכו לחברים לכל דבר עבורי.עזר מציון הוא ארגון שהוקם כדי לסייע ולעזור לחולים, לנכים ולקשישים. הארגון מפעיל את "בית אורנית", שהוא מרכז הסיוע לחולי סרטן ובני משפחותיהם, והמטרה שלו היא להעביר לנו החולים את התקופה הלא נעימה הזו בצורה הכי טובה וכיפית שאפשר, לצד שירותים נוספים של תמיכה וטיפול בחולים ומשפחותיהם. בעזר מציון מוציאים אותנו למחנות קיץ, אטרקציות, יושבים איתנו בזמן הטיפולים במחלקה, משחקים איתנו, שרים, מנגנים, מכינים דברים טעימים שיתנו קצת טעם של בית ובקיצור עושים הכול כדי שנהיה מאושרים. ב"בית אורנית", מרכז הסיוע לחולי סרטן ובני משפחותיהם, התגוררתי עם בני משפחתי במהלך הטיפולים שעברתי באשפוז יום.
לאחרונה יצאתי ביחד עם המשפחה שלי למחנה קיץ שארגן "עזר מציון". המחנה היה חופשה הכרחית עבורי ועבור משפחתי, שמלווה אותי בטיפולים שאני עוברת. במהלך ימי המחנה קיבלתי כוחות חדשים להמשיך את הדרך הלא פשוטה של ההתמודדות הזו.
שבועיים לפני המחנה כבר התחילה ההתרגשות והצפייה. איך יהיו המדריכות החדשות? מה יהיו האטרקציות? סוף סוף פוגשים את כל המתנדבים והמתנדבות! כמובן שהמחנה לא אכזב. יצאנו ללונה פארק, ראינו הופעות של קובי פרץ, קובי מימון, משה להב ודודו אהרון, היה מופע להטוטנים, עשינו מצנחי רחיפה, טיול ג'יפים וכל זה בלי לבקש שקל מהמשפחות, הכול מתרומות. זה היה פשוט מדהים. לא פשוט לארגן מחנה לחולי סרטן, שחלקם נמצאים באמצע טיפול. אבל הכול היה כל כך מותאם לכל הצרכים של כולם. אין לי מילים להסביר כמה אני אסירת תודה לעמותה הזאת. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלי העמותה ובלי המתנדבים בפרט.
לפנייה לכתב/ת 
