המסע נגמר. עכשיו נשאר רק געגוע

כשנחתנו בנתב"ג בסיומו של המסע לסרביה, המשכנו לעמוד עוד 20 דקות לפחות ליד המסוע, גם כשכל המזוודות כבר היו בחוץ. המשכנו לדבר ולצחוק, כאילו לא היו לנו עשרה ימים שלמים לעשות את זה. בדיוק כמו בבדיחה הידועה על שני האסירים שישבו יחד בכלא 40 שנה, ואחרי שהשתחררו הם היו צריכים עוד שעה כדי להשלים חוסרים.

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'? הירשמי כאן

גם אנחנו היינו צריכות להשלים חוסרים, כי פתאום הרגשנו שעשרה ימים לא הספיקו לנו לכלום. לא הספיקו לנו להמשיך להכיר אחת את השנייה כמו שרצינו, לא הספיקו לנו לשמוע הכל אחת על השנייה, לא הספיקו לנו לגעת אחת בנשמה של האחרת, כי מה שהספקנו לראות ולהכיר - היה רק קצה קצהו של הקרחון.

10 ימים לא הספיקו לנו

כשהגעתי הביתה, הבעל והילדים חיכו לי, מתים כבר לשמוע איך היה ומה עשיתי. ההודעות מהחברים החלו להצטבר בכל אמצעי תקשורת אפשרי והבית קיבל את פניי ברעש הכל כך מוכר, אבל אני רק רציתי לחזור.

לחזור לצוות שלי בג'יפ, לדיסק שהבאנו מהארץ ולשירים שלו שכבר נצרבו אצלי בראש, לחזור להפסקות הקפה, לנופים, לבדיחות, לשיחות, לבועה שיצרנו לנו שם.

התגעגעתן למסע?

10 ימים עם היפות שלי בג'יפ

המסע לבלקן: ריקוד גשם בשיא הקיץ

יצאנו לגלות עולם חדש במסע לסרביה

רוצה לחזור לבועה שיצרנו שם(צילום: איה בן עזרי)

הגעגוע רק מתחיל

תוך כדי כביסות ובדיקת ערמות המיילים שהצטברו בהעדרי התחלתי להתרגל חזרה למציאות וחשבתי לעצמי שלפעמים עשרה ימים הם רק עשרה ימים, אבל לפעמים - הם נמשכים לנצח.

והכי הבנתי את זה ביום הראשון חזרה בעבודה: כן, היה נחמד לחזור לחברים שלי, למחשב שלי, אפילו הבוס שמח שחזרתי, אבל פתאום באמצע היום קפץ עליי הגעגוע.

געגוע לציפייה למסע ואיך חיכיתי שיתחיל כבר, געגוע למסע עצמו: כל יום מתחיל בהתרגשות עצומה בתדריך הבוקר, שגם אחריו ידענו רק שביב ממה שנעשה בכל יום, כי כל היופי במסע הזה הוא לא לדעת לאן את הולכת ולתת לאחרים להוביל אותך לשם.

ונזכרתי שכמה שבועות לפני הנסיעה, מצאתי את עצמי חושבת דווקא על היום שאחרי. לא כל כך ידעתי למה לצפות מהמסע הזה, לא ידעתי מה בדיוק יהיה שם, אבל אני טובה מאוד בלחשוב על מה יהיה אחר כך (שנים של חינוך פולני עושות את העבודה).

אז חשבתי על המון דברים. חשבתי על העייפות שבטח ארגיש כשאחזור, חשבתי על הגעגוע לכל מה שאני משאירה פה, אבל לא יכולתי לחזות את הגעגוע לכל מה שהיה שם.

כל יום היה הפתעה(צילום: איה בן עזרי)

המשאלה שלי התגשמה 

ביום האחרון של המסע שלנו נפרדנו בצער רב מהג'יפים שהפכו להיות לנו סוג של בית ויצאנו לסיור בעיר הבירה של סרביה, בלגרד - עיר מערבית, שוקקת, מלאת חנויות ובתי קפה, (והיא העיר התאומה של העיר ללא הפסקה שלנו - תל אביב).

רגע לפני שיצאנו לקצת שופינג אחרי ביקור מרגש בסדנה של נשים מכל סרביה שרוקמות ותופרות ומאפשרות לעצמן לפרנס את משפחותיהן, סיירנו בעיר עם מדריכה שלמדה עברית לכבודנו ושמחה להשתמש בה ואפילו כמעט בלי טעויות.

במהלך הסיור, הגענו לאחד המקומות הכי יפים שראינו במסע - תצפית על שני נהרות מרשימים שחוצים את העיר: הדנובה והסאבה, שנפגשים להם דווקא שם.

על פי המסורת, כך הסבירה המדריכה, מי שרואה לראשונה את החיבור בין שני הנהרות העצומים האלה, כדאי לו שיבקש משאלה, כי היא לבטח תתגשם.

המפגש בין הסאבה והדנובה. חלומות מתגשמים(צילום: shutterstock)

ועכשיו, אחרי שחזרתי הביתה, אני מבינה שזה באמת קרה ושהמשאלה שלי התגשמה. כי זה בדיוק מה שביקשתי שם - לא להפסיק להתגעגע.

(צילום: איה בן עזרי)

 הכותבת הייתה אורחת במסע מאגמה צ'אלנג'

רוצה להצטרף למסע הבא של מאגמה צ'אלנג'? הקליקי כאן