"צייר לי חתן": טרנד הפיינט-דייט כבר פה
באומץ רב, הסכימה נטלי להב לצאת מאזור הנוחות שלה ולהתנסות בטרנד החדש: מפגש פנויים-פנויות שכולל הרבה אלכוהול ושיעור ציור מיוחד. היה צבעוני
נכון יש את האנשים האלה שבאופן אקטיבי יוצאים לחפש אהבה? כאלו שיוצאים לדייטים, פותחים חשבונות באתרי היכרויות ומבקשים מכל חבר שני לשדך להם מישהו? אז אני לא כזו. לא שיש באנשים הללו משהו לא בסדר, אני פשוט לא מתחברת לחיפוש האינטנסיבי אחר האהבה. אני מאמינה במפגש יותר אורגני, במשהו שיקרה לבד, ככה באמצע החיים, מבלי שאצפה לו.
עוד בנושא:
צפו: מה קורה כשהפלירטוט בטינדר מסתבך?
עייפה מזה ששואלים אותי "מדוע את לבד?"
למה הפרופיל שלי יותר פופולרי משלך?
אני לא מאמינה שאם אצא עם תרמיל על הגב למסע חיפוש אחר האהבה, אמצא את אהבת חיי. זה פשוט לא אני. אבל עם השנים, כמו כל ההרגלים העקשניים ששמרתי לעצמי מגיל צעיר ועד היום, התחלתי לתהות לשמא גם זה הרגל שהגיע הזמן לשנות?
הרי אני לא נהיית צעירה יותר, וכמות הרווקים קטנה מיום ליום (בייחוד עם התחרות שבתל אביב), וזה לא שדופקים לי בדלת מחזרים פוטנציאליים וכל מה שאני צריכה זה לצאת ולבחור לעצמי את היפה ביותר. להכיר גבר בישראל הופך להיות קשה יותר ויותר עם השנים, ולעיתים הייאוש משתלט על התודעה ומרמז שיש סיכוי קטן שאולי לא אפגוש מישהו לעולם.
כשהציעו לי השבוע ללכת לאירוע של סינגלס, מיד אמרתי לעצמי בראש שאין מצב שאני הולכת לדבר כזה. התלבטתי בקול רם עם חברה שאמרה לי באופן מפורש ללכת. אחרי כל התירוצים שלי ומניית כל הסיבות למה עליי לא ללכת, היא הזכירה לי שאני אף פעם לא עושה דברים כאלה ושהדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שאני אלך הביתה מוקדם ולבד (לא משהו שלא עשיתי בעבר).
"ובמקרה הפחות גרוע", היא אמרה, "את תיהני מהחוויה ובנוסף, יהיה לך גם על מה לספר אחרי". הנהנתי בראש, לקחתי נשימה עמוקה ואישרתי את הגעתי. מאז ועד לאותו הערב הייתי בחרדות, בעיקר כי ידעתי שאני אצטרך ללכת לאירוע היכרויות לבד.
רק על הקווים
לאירוע קוראים 'פיינט דייט', ומדובר בטרנד חדש שמגיע אלינו הישר מניו יורק. הרעיון של הערב עצמו הוא לערבב תוכן עם אווירה של מסיבה, סוג של מסיבת צביעה. אנשים מגיעים, שותים הרבה אלכוהול, מכירים אנשים חדשים ויוצרים פיסת אמנות שיש בו עומק ותוכן, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים! ואם חשבתם שאתם צריכים לדעת לצייר בשביל להגיע, אז אתם יכולים להירגע. הערב מיועד לאנשים חסרי ניסיון באמנות, כאלו שלא ציירו מאז כיתה א' כשהתבשר להם שהם לא כאלו מוכשרים כמו שחשבו.הרעיון הוא ״בוא ותראה שגם אתה יכול לצייר, גם אם חשבת לפני שלא״, וזה הזכיר לי את עצמי ועולם הדייטינג - אולי אני כן יכולה לבוא לאירוע היכרויות ואפילו להכיר מישהו, גם אם שנים חשבתי שאין מצב שזה יקרה.
כשהגעתי לאירוע, הסתכלתי סביבי וראיתי שרוב האנשים נראים לפחות חצי חרדים כמוני, וזה כבר ניחם אותי מעט. שתיתי כוס יין על הבר וניסיתי להיכנס לאווירה. תמיד יש משהו מאוד מביך בעיני בסיטואציות שקבועות מראש, בערבים כאלה שבאים ויש מישהו שמדריך ואומר מה לעשות, איך, מתי ולמה. אבל הבר, המוזיקה ובעיקר האלכוהול הורידו לי קצת מהמתח והחלטתי שאם כבר הגעתי עד הלום, אני גם הולכת ליהנות!
התיישבתי ולידי התיישב בחור חמוד שניכר היה שגם הוא, כמוני, מחפש אהבה. קיבלנו צבעים, מברשות וכוס מים גדולה, וחיכינו להוראותיה של אפרת. אפרת הביאה ציור של עץ שהיא ציירה, ועברה איתנו שלב-שלב בציור, כשהמטרה היתה שנלמד ממנה כיצד לצייר את אותו העץ. הקנבס הריק שהביט בי וחיכה לבחון את כישוריי הציור הנשכחים שלי, הזכיר לי את המונח 'טאבולה ראסה', שמשמעותו היא שכולנו נולדים כמו משטח ריק או קנבס נקי, לצורך העניין, ועם השנים אנחנו צוברים אוסף של זיכרונות, חוויות ודעות, והופכים למבוגרים שאנחנו היום, לציור שמונח כעת על הקנבס העצמי שלנו.
את מחשבותיי הפסיקה אפרת שהאיצה בי להתחיל לצייר. מבט לצדדים חשף שרוב המשתתפים כבר עמדו לסיים את הציור שלהם, ובאמת יצא להם ציור מאוד דומה לשלה. אני, כמובן, תמיד חייבת להיות שונה ולכן הפכתי את הקנבס וציירתי לאורכו (כמו שעץ אמור להיות!) ולא לרוחב כמו כולם. בכללי, כל דבר שהיא אמרה, עשיתי קצת שונה, כי אחרת אני מרגישה כמו רובוט בפס ייצור, ולא חשוב באיזו מסגרת מדובר.
אני לא יודעת אם זאת סתם עקשנות או הרצון לבלוט, אבל אני תמיד חייבת לעשות דברים שונה מכולם, ואנשים שהיו סביבי שמו לב לכך. חלק התפעלו מהיצירה שלי וחלק התפעלו מהיכולת שלי לחשוב שונה, ובכל מקרה, קיבלתי את מנת תשומת הלב שכנראה הייתי זקוקה לה.
לצאת מאזור הנוחות
בסופו של דבר, יצאתי משם עם ציור יפה של עץ (או תמנון, תלוי איך מסתכלים) לבית, הרבה אלכוהול בכבד וחיוך גדול על השפתיים. יש משהו בלקחת חלק בפעילות שבדרך כלל מיועדת לילדים שמביאה אושר גדול. מתי בפעם האחרונה ישבתם לצייר ציור בצבעי גואש? מתי בפעם האחרונה ישבתם לצייר, נקודה?
פעילויות של ילדים תמיד עושות לי טוב בלב ומזכירות לי איזה כיף היה כשהיינו ילדים, חסרי דאגות וחרדות על החיים ובכלל. זה נכון שאי אפשר לחזור בזמן, אבל בהחלט אפשר מידי פעם לעשות דברים כמו שהיינו עושים פעם, סתם לכיף. אחרי שסיימנו את הציורים יצאתי לשוחח עם כמה מהאנשים שישבו לידי על הבר עד שהמונית שלי הגיעה. פתאום קלטתי שאומנם באתי לבד, אבל אני כבר לא מתעסקת בזה ואני פשוט יושבת בנונשלנטיות ומדברת עם אנשים נחמדים וזרים גמורים שלא ראיתי מעולם. מי יודע, אם לא הייתי כל כך לחוצה, אולי הייתי אפילו מכירה שם מישהו למשהו יותר מזה.
אז כן, אומנם לא יצאתי עם אהבה, אבל החוויה הייתה מאוד מהנה, והזכירה לי שלפעמים כדאי לפתוח את הראש לדברים חדשים, חוויות חדשות ואנשים חדשים, כי באמת שאי אפשר לדמיין מה יקרה כשתצאו מהקונכית הנוחות של חייכם ותתחילו קצת לחיות. אבל תירגעו, לא בטוח שאתחיל עכשיו לעשות דברים שאני בדרך כלל לא עושה ואירשם למשל לאתר היכרויות, אבל זה כן הזכיר לי שלפעמים החדש והלא מוכר הוא לא כל כך נורא, וזה גם הזכיר לי את מה שידעתי תמיד – אני ממש אבל ממש לא יודעת לצייר.
רוצים גם להתנסות בחוויה? גולשי ynet יחסים זכאים ל-45% הנחה במפגשים הבאים. כנסו לכאן,
והקישו קוד קופון: ynet45
לפנייה לכתב/ת 
