ממעמקים: חזרתו של מיייקל פלפס
הוא נהג שיכור, עישן מכל הבא ליד וכיכב בצהובונים האמריקאים. אבל עכשיו, שמונה חודשים אחרי ששיקם את עצמו וחזר מפרישה, הפנומן האמריקאי נמצא בכושר מדהים. מישהו מוכן להמר נגדו באולימפיאדת ריו?
"אני הולך לישון יותר מוקדם, אני מתעורר צלול כל יום, אני כבר לא מרגיש כאילו הראש שלי עבר בתוך קיר לבנים. אני סוף-סוף יודע מי אני ושמח להיות מי שאני, ועכשיו אולי גם אחרים ילמדו להכיר אותי" (מייקל פלפס, דולפין משתקם)
באוקטובר שעבר נעצר מייקל פלפס, שוב, באשמת נהיגה בשכרות. זה קרה בסיומה של שנה בה נדמה היה כי לשחיין הגדול בהיסטוריה יש חצי משאלת מוות. הוא נהג שיכור, עישן מכל הבא לריאות, היו לו רומנים מוזרים שפירנסו את הצהובונים בקצב שאפילו להם היה קשה לעמוד בו. כשזה קרה שוב לקראת סוף 2014, המשפחה התערבה ושלחה אותו למכון גמילה. הוא היה שם חודש, עבר תרפיה עמוקה, ענה על שאלות קשות, בכה הרבה, וניקה את הכבד והלב.
כל מה שרציתם לדעת על אולימפיאדת ריו 2016 - היכנסו לעמוד המיוחד
כשיצא, עשה שני דברים: חידש את הקשר עם ניקול ג'ונסון, מיס קליפורניה לשעבר, שהייתה חברתו און-אנד-אוף משנת 2007, והציע לה נישואים. ואחר כך הרים טלפון למאמן שלו מאז היה בן 11, בוב באומן.
"השעה הייתה לפחות עשר בערב, אני חושב שהערתי את בוב ואמרתי לו 'מה אתה חושב על זה שאחזור לשחות?'", סיפר פלפס בשבוע שעבר. "הוא שתק לרגע ואמר 'תתקשר בבוקר'. אני מניח שהוא לא חשב שישמע ממני שוב. אבל התקשרתי והוא הבין שאני רציני. נסעתי אליו לבולטימור והוא הציב תנאי אחד: 'אם אנחנו חוזרים, נעשה את זה בדרך הנכונה, בלי שום בולשיט'. וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. אני במקום הרבה יותר טוב עכשיו מכפי שהייתי אי פעם בקריירה".
אם עוצרים לחשוב על זה, מדובר בהצהרה בלתי אפשרית. מייקל פלפס, זוכה 22 מדליות אולימפיות, 18 מהן מזהב, בן האנוש הכי קרוב לדג, לא יכול להיות במצב הכי טוב בקריירה שלו. לא בגיל 30, לא עם כל מה שעבר בשנים האחרונות. אבל אחרי סוף השבוע האחרון באליפות ארה"ב, זה בערך הקונצנזוס: פלפס יגיע לאולימפיאדת ריו ויוכל לזכות בה בלפחות שש מדליות זהב, ואף אחד לא יופתע. אולי חוץ מאלוהים.
יותר חתירות, פחות דיבורים
ביום שישי שעבר עלה מייקל פלפס על המקפצה למשחה 200 מטר פרפר באליפות ארה"ב בסן-אנטוניו, ואיש לא ידע למה לצפות. הוא בן 30, התוצאות שלו מאז התחיל את הקאמבק היו ככה-ככה, ושחייני הצמרת האמריקאים האחרים שחו במקביל באליפות העולם ברוסיה, שאליה לא יכול היה לנסוע כי הוא עדיין מושעה.
הסיטואציה הייתה טיפה עצובה. פלפס לא הודה שמעליב אותו להתחרות בבריכה שמעולם לא שחה בה, כשמסביבו שחיינים שלא יכולים לשמש אפילו יריבי אימונים. אבל ככה זה כשאתה מנסה לעשות קאמבק בלתי אפשרי. אתה בולע את העלבון, קופץ למים ומשיג את התוצאה הטובה ביותר של השנה.
החדשות הגיעו מהר מאוד לקאזאן, בצד השני של העולם, שם נערכה אליפות העולם ושם נמצא צ'אד לה-קלוס, האלוף האולימפי הדרום אפריקאי, שהגיב בזילזול השייך לאנשים שיודעים כי הם הולכים להפסיד. "אני לא מתייחס לתוצאות שלו, אני שמח שהוא חזר לכושר כך שלא יהיו לו יותר תירוצים, אבל עדיף שלא ידבר כל כך הרבה", אמר לה-קלוס.
פלפס לא דיבר, הוא רק הוציא לשון למצלמה, מיד אחרי שקבע את הזמן המהיר ביותר השנה ב-100 פרפר. ואחר כך עשה אותו דבר ב-200 מטר מעורב אישי. אז לפלפס אולי אין מדליה מאליפות העולם, אבל זה לא אומר שהוא לא שוב השחיין הטוב בעולם. שמונה חודשים אחרי ששב לאימונים, פלפס עובד קשה מתמיד ובעיקר פשוט נהנה.
פרשני שחייה בארה"ב משוכנעים לגמרי כי פלפס עשוי להגיע לריו כשהוא בכושר הכי טוב שהיה אי פעם. יש לזכור, עם זאת, שתפקידה של התקשורת, בין היתר, הוא להפעיל על פלפס מערכת ציפיות בלתי אפשרית. אם יעמוד בה, אפשר יהיה להגיד 'אמרנו לכם'. ואם לא יעמוד בה, אפשר יהיה לרדת עליו כי לא הצדיק ציפיות שבנו אחרים.
פלפס ובאומן באמת לא אומרים שום דבר בקול רם. באומן הוא מאמן מהסוג הישן, יותר חתירות ופחות דיבורים אבל ברור שהמטרה בריו תהיה לא רק לאסוף עוד מדליות (למרות שזה נחמד), אלא לשבור שיאי עולם. המטרה תהיה להביא את מייקל פלפס, שכבר מזמן הגיע למקומות שסנפיר אדם לא דרך בהם, למקום שבו סנפיר אדם לא ידרוך לעולם.
מים שקטים
האולימפיאדה הראשונה של מייקל פלפס הייתה בסידני 2000. הוא היה אז בן 15. זו הייתה הנסיעה הראשונה שלו מחוץ לארה"ב, הוא לא ידע איך לקשור את העניבה, אבל הוא לא סלח לעצמו שחזר משם בלי מדליה. ב-15 השנים שעברו מאז הוא הפעיל על עצמו לחץ בלתי אנושי. זה הביא אותו לפסגות שמיימיות בבריכה, אבל זה גם פירק לו את הנשמה, כי ברגע שיצא מהמים פלפס שוב היה, מה לעשות, בן אנוש, עם הרבה רגעים עצובים. הוא היה מאוד לא נחמד לעצמו מחוץ לבריכה, אולי כי גם לא לגמרי הבין מה הוא עושה בתוכה.
"אני זוכר את מדליית הזהב הראשונה באתונה 2004", אמר לאחרונה בראיון כן, "זה היה הדבר הכי מגניב. לעולם לא אשכח איך אמא שלי נגעה בה בפעם הראשונה. היא עמדה מהצד השני של הגדר ולא יכולתי להגיע אליה, אז העברתי לה את המדליה דרך הגדר המרושתת. ביד השניה היה לי סנדוויץ' חמאת בוטנים, ואמרתי לאמא 'תראי מה עשיתי'. אני לא משוכנע שהבנתי מה עשיתי. אני חושב שיש אולי שניים-שלושה אנשים בכל העולם שיודעים איפה כל המדליות האולימפיות שלי. הסתכלתי על כולן יחד אולי פעם אחת. אבל עכשיו פתאום אני כן מבין מה אני עושה ולמה אני עושה את זה. אני גם מבין שאין לי עוד הרבה זמן.
"החלטתי שאני לא נוגע באלכוהול לפחות עד אולימפיאדת ריו, ואני מקווה שגם אחרי. זה משהו שלא עשיתי לפני אולימפיאדות 2008 ו-2012. אף פעם לא אמרתי לעצמי 'אני לוקח עכשיו שנה שלמה בלי לגעת בשתייה'. הלחץ לפני אולימפיאדת לונדון היה בלתי נסבל, רק רציתי שזה ייגמר. אבל עכשיו, בפעם הראשונה בחיי, אני כן עם עצמי. זו הרגשה נפלאה, אני לא יכול לחכות לאולימפיאדת ריו".
לפנייה לכתב/ת 
