מחלוקה צודקת לתעדוף החינוך
הרשויות החזקות צריכות לעזור לחלשות בהעברת תקציבים אך רק למטרות יעילות וברורות, ולא לצורך סגירת הגירעון. חינוך, כמשל
הדיון הציבורי שהתלקח סביב שאלת "הצדק החלוקתי" טומן בחובו הזדמנות לשנות את התרבות הישראלית. אמנם ראשי הערים המבקשים לקחת מתקציבי הרשויות החזקות יותר, ולהעבירם לרשויות החלשות לא יצליחו לכסות את גרעונן, אך בניווט הכספים ליעדים מדויקים ניתן לעצב מחדש סדרי עולם.
תקציב רשותי מורכב בעיקר משלושה מקורות כספיים: ארנונה מתושבים, ארנונה מעסקים ותקציבים ייחודיים מהמדינה. רווחי הרשות מושפעים בעיקר משלושה גורמים: אכיפת גביית הארנונה, תוכנית עסקית עירונית והמצב הסוציו-אקונומי של התושבים.
מכאן שהיוזמה רוויה בשאלות; מדוע על מיסי תושב מועצת גליל עליון לתקן כביש בקריית שמונה במקום לסבסד את עלות ההצגה באזורו? מדוע מועצה אזורית תמר לא יכולה לחלוק את רווחיה הנמדדים בעשרות מיליוני שקלים עם שכניה בדימונה? הרי דימונה מצויה קילומטרים בודדים ממנה, ותלויה במענקי משרד הפנים כדי לכסות גירעונות? אולי בכלל אחריות החלוקה היא של השלטון המרכזי ולא המקומי, זה שמתעדף הוצאות ציבוריות אחרות ומקבע בהסכמים קואליציוניים את הסעיף האוסר על שינוי הגבולות הפנימיים, וכיוצא בזה את חלוקת הכנסות הרשויות?
החיפושים אחר הצדק באים על חשבון הילד ברשות החלשה. מדינתו לא מעניקה כספים נוספים לעיר מגוריו, ושכניו לא מוכנים "לשלם את המחיר" על ניהול תקין של רשותם. מדינתו מחליטה על קיצוץ רוחבי שיפגע בתקציבי הרשויות החלשות, ושכניו אומרים כי עם כל הצער, עניי העיר קודמים.
עוד במדור דעות של ynet:
להציל את המורים השחוקים / אורן בק
אני המורה של ה"סרדינים" / אוריאלה ענבר
עם זאת, סביר להניח שכולם באמת רוצים בטובת הילד, כך שנכונה השעה לחתור לפיתרון בעל היגיון תקציבי וערכי כאחד. במקום לבקש את כל רווחי העשירים לטובת כל צרכי העניים, יש לשוחח על רווח ספציפי לטובת צורך ספציפי. התופסים מרובה אינם תופסים, כך שיש לזקק שני מקורות תקציביים של עשרות רשויות בעלות חוסן כלכלי, ולקבוע אחוז מכל מקור שיופרש לטובת הילדים שנופלים בין הכיסאות. אפשר להחליט על רף תקציבי מינימאלי כדי לתת מקסימום "חינוך", ואף לאפשר לרשויות להחליט אם יתנו יותר מרווחיהן בהמשך.
מתן אחוז קבוע מרווחי הרשויות החזקות, ואחוז קבוע ונמוך יותר מהארנונה העסקית של כל הרשויות תשנה את העתיד של ילדי ישראל. הכלכלנים יסבירו שהכל כאן אפשרי. יכולה גם להיות נתינה דיפרנציאלית, כך שרשויות מאוזנות יתנו פחות, והרשויות רווחיות לא באמת יפגעו כי הרי צמצום ה"רווח" אין משמעותו "גירעון".
עוד יצוין שעסקים מטבעם שואפים לשרת כמה שיותר לקוחות, כך שניתן לראות במסים שהם מניבים כמקור תקציבי לעניי האזור ולא רק לעניי העיר. מכאן שהפיתרון מצוי לצד האל והוא בפרטים הקטנים. אפשר לקחת אך לא בהגזמה. אפשר לקבל, אך לא לטובת הגירעון הכולל.
"תרבות" משנים בהדרגתיות, וכדי לייצר רפורמה יש להבין את הד.נ.א של החברה עבורה מבקשים את השינוי. כך שניתן לשוחח עם תושב רעננה על מסיו האישיים שינווטו לתיקון כביש בבני ברק, אך עדיף לשוחח איתו תחילה על כספים אחרים שלו שביכולתם
לייצר את ההזדמנות לתת לכל תלמיד ללא הבדלי דת, גזע, מין ומגזר לצאת עם כיתתו למסע לפולין ולקבל תגבור של לימודי ליבה. הצעד הראשון לשינוי חייב להיות מקובל על הכלל כך שיבואו עוד צעדים משמעותיים בהמשך. חלוקה צודקת צריכה להוביל לתעדוף החינוך.
- אלון פוטרמן, מנכ"ל תלמ"א ומייסד הפורומים לחינוך בדרום
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
