5 ק"מ מעזריאלי: גן עדן של ניגודים, מורכבות וזרמים אנושיים בבני ברק
אין שילוט, אין הכוונה ולא תדעו בכלל שהגעתם לנקודת עניין תיירותית. אבל אם תדעו לאן אתם הולכים בבני ברק, תוכלו למצוא את היופי הנסתר של המקום הכי אפור בארץ - דקות מלבה של עיר החטאים. התאמצנו מאוד והבאנו לכם אותו בתמונות
בתור מיזנתרופ תל אביבי, קשה לי להסביר את המשיכה הבלתי מוסברת שלי לצילום אורבני וצילום אנשים בפרט. צילום רחוב מאפשר לך לראות את פניהם הבלתי מוכנות ונטולות הבימוי של העוברים והשבים.
ואולי דווקא באותו טוהר נעוצה התשובה. אנשים קשי יום, דרי רחוב וכן ברוקרים, אנשי עסקים, סטודנטים, בליינים, תלמידי ישיבה ושאר סוגי אנושות מופלאה, יוצאים ממסגרותיהם הטבעיות, פורצים את ההגדרה החברתית האוחזת בהם ומתאחדים בטבעיות.
אנשים לא מציגים כשהם נמצאים ברחוב. הם נמצאים במימד "הבין לבין". מהורהרים בדרך לפגישה, ממהרים לתחילתו של שיעור תורה, מתחננים לנדיבותו של זרם אנושי אטום לב או סוחבים קניות באגרופים מולבנים ממאמץ. פניהם מסגירות אמת נטולת מסכות.
כשחושבים על תיירות אנתרופולוגית בישראל, בני ברק היא לא הראשונה הקופצת לראש. אפורה, מלנכולית ומלאת הדוסים, או שזו הקונספציה השגויה בחובה רובנו לכודים. זרה ומעט מנוכרת, בני ברק עשויה לעורר חשש במבט ראשון. בתור תושב מדינת תל אביב, גם אני, לצערי, לוקה בתפיסות פשטניות. במשך זמן רב התעלמתי מקיומה של העיר הסמוכה ולא ייחסתי לה חשיבות מעבר לכך שראיתי בה, בבורותי, יהלום נדל"ני לא מלוטש. זאת עד אשר נחשפתי לראשונה לצילומים אותם הראתה לי אחותי.
מדובר היה בצילומי פלאפון פשוטים שנלקחו במהלך סיור מודרך אותו ערכה בעיר עם מדריכה ילידת העיר, בשם דורית ברק. ילדים בחלונות בתים, בתי כנסת, ישיבות, נחילי אנשים אינסופיים וחנויות עליהן קפא הזמן היו חלק קטן מהמראות הקסומים שהראתה לי.
מאחורי כל תמונה סיפור, מאחורי כל ישיבה תככים, מאחורי כל בגד השתייכות קבוצתית. הסקרנות גאתה, הרגשתי שאני חייב לצלם קצת עבור חשבון האינסטגרם שלי. ארזתי את עפר קידר, בעל בלוג הצילום המצלמה מוסיפה חמישה קילו ויצאנו למסע מרתק ומסתורי, בסך הכל חמישה קילומטרים מעזריאלי.
עיר של מורכבויות
במבט ראשון קל מאוד לטעות. הבנייה האורבנית הישנה, האפרוריות וההזנחה עשויים להתיש ולייצר רושם שגוי, בעודך מחפש איזה מרכיב חמקמק, עשוי זרמים אתניים וסודות שונים אותן העיר מסתירה בהצלחה. כזו היא בני ברק ובזה קסמה.
בניגוד לאתרי התיירות הידועים בישראל, בני ברק נטולת יומרות. העיר לא מנסה להיתפס כאתר תיירותי. ההפך הגמור הוא הנכון. מכאן שבכדי להבחין ברבדים האינסופיים הקיימים בעיר, בניגודים האנושיים, בהיסטוריה ובתרבות שוקקת החיים, לא תספיק לכם הסתובבות רגלית בין אתר אחד למשנהו.
אין שילוט, אין הכוונה וגם אם באופן מעשי תעמדו על אתר היסטורי, לא תדעו שמדובר בנקודת עניין. למדנו זאת בדרך הקשה ולאחר שעות מתסכלות של שיטוט נטול תוחלת בעיר. החלטתנו שאנחנו חוזרים פעם נוספת, אך הפעם חמושים בדורית ברק.
חרדים, פוליטיקה וחמין
דורית, מדריכה מנוסה, דתיה לאומית וילידת העיר, מכירה את ההיסטוריה והאתרים ככף ידה. "לא תמיד זה היה ככה" אומרת בטון המתנדנד לו בין גאווה לעצבות. "לפני שבני ברק התחרדה, היו כאן הרבה מאד דתיים לאומיים שעבדו עבודת כפיים. ההצלחה האדירה של הישיבות כאן, משכה אנשים מכל העולם והפכה אותה לאחת הערים המבוקשות בעולם החרדי".
כמחט בערימת שחת, מוצאת עבורנו המדריכה המיומנת נקודות עניין אקזוטיות בזו אחר זו. תוך שיטוט מרתק בין הישיבות ובתי הכנסת, שיחה עם שדכנית, ביקור באתרי מורשת ודגימה של ההווי המקומי, פורסת בפנינו עולם שלא היכרנו ומתקיים כיקום מקביל דקות מלבה של עיר החטאים.
בני ברק מסתירה אוקיינוס גועש של פוליטיקה ומאבקי כוח, כסף ושליטה בין החצרות והרבנים המובילים. העין הבלתי מזויינת יכולה לראות בעיר מקשה אנושית אחת ואחידה. זאת כשהאמת לא יכולה להיות רחוקה יותר.
המציאות קיצונית עד כדי שהחצרות הגדולות לא יסכימו לשידוך עם חצרות אחרות והכשר הניתן למסעדה על ידי זרם אחד, יגרום לזרם האחר לא לפקוד את המקום כלל.
הפוליטיקה לא מסתכמת במאבקים פנימיים. בעוד שחלקנו תופסים את העיר כמנותקת, נראה שהאמת שונה. קברניטי העולם החרדי מייסדי ש"ס, יהדות התורה, המפד"ל וכן ראשי תנועות נוספות, מבוססים כולם בעיר והתחילו את דרכם בה. עושה רושם שבני ברק מצליחה לטוס מתחת לרדאר החילוני, בעודה משפיעה על סדר היום הציבורי יותר ממה שנדמה.
לקרוע את בני ברק
עוד בשיחת הטלפון הראשונה, כשקבענו את הסיור, התבקשנו להגיע לקראת שעות הערב המוקדמות לסיור. עם הבקשה הגיע הסבר מפתיע: "תגיעו מאוחר בכדי שתהיו עדים לחיי הלילה הסואנים של העיר". בסיבובנו בעיר, כשני תיירים בארץ זרה המתבוננים דרך משקפיים אנתרופולוגיות ומלאות סקרנות, היינו עדים לתרבות הבילוי הכה מיוחדת של המקום.
עם רדת החשכה, נפתחים להם עשרות אם לא מאות בתי "טשולנט" או חמין. אליהם מתנקז זרם אנושי אדיר מפולח על פי השתייכותו לישיבות השונות. בין העוברים ושבים ניתן להיתקל בדתיים לאומיים, בחילוניים ועוד. כולם פוקדים את האדפטציה המקומית לבתי המרזח. אלו, כמו בסיפורים, מעלים שיח אנושי הנשמע למרחקים, מתובלים בניחוחות של אוכל חם ומזין ומזכירים איזו חוויה פנטסטית קדומה מימים אחרים.
אחרי ארוחה משביעה, הזמנו מונית ותוך שלוש דקות נסיעה חזרנו אל המציאות המוכרת בה מוזיקה רועשת מחליפה שיח וספר ובה הניכור עדיף על ערבות הדדית. בני ברק היא ללא ספק מקום לחזור אליו שוב ושוב, לעצור, להתבונן ולנסות להבין.
רוצים עוד?
בלוג הצילום של עפר קידר
האינסטגרם של דודי מליץ
