בואו לקרוא: "מישהו השאיר את החלון פתוח"

אבשלום חשב שהמרד שלו הוכתר בהצלחה, שהותיר את צללי העבר מאחוריו, במקום הראוי להם. הוא אזרח העולם עכשיו, גולה מרצון בהמבורג עם בת זוגו הגויה, פטרישיה. אך כאשר הזוגיות ביניהם עומדת למבחן גורלי וסבתו נוחתת בדירתו הזעירה בכל כובד משקלה ומשקל ההיסטוריה שהיא כומסת, העבר שב ומושך אותו בציציות ראשו, אל הזיכרון המושתק, אל האח המוכחש. אל מיקי.

היכנסו: מישהו השאיר את החלון פתוח בגרסא הדיגיטלית

כי מיקי נולד לא בסדר, ועם לידתו הוגפו חלונות הבית בפני לשונות השכנים המקשקשות ועיני המכרים הבולשות וילדותם החיפאית של אבשלום ואחיו, אביתר, הופקרה בין חדרי הבית המחניקים. בעוד הקרע בין הוריו מעמיק, ואביתר מתקדם אל עבר עולם המבוגרים הבלתי מפוענח, מבין אבשלום שרק הוא יכול להציל את המצב, ויוצא לגלות את האמת שהוא משוכנע שמסתירים מפניו. כעת, בבגרותו, חייב אבשלום להישיר מבט אל פחדיו העמוקים ביותר ואל השקר המוסכם שנח בשורשי עץ המשפחה שלו.  

"מישהו השאיר את החלון פתוח" הוא ספר הביכורים של עידן גרינברג, זוכה פרס תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ". בואו לקרוא קטע ממנו באתר "עברית":

במוזיאון הרכבת הצמידו לכיתה של אבשלום מדריכה שחיתוך הדיבור שלה כלל בין היתר שין וסמך שורקות כמו שקורה כשמניחים את הלשון מתחת לשיניים. נדמה היה לו שהיא בוחרת דווקא במילים עם האותיות האלה. היא סיפרה שלפני קום המדינה שמו מסילות ברזל שהגיעו מחיפה ועד דמשק, נסיעה שארכה אחת־עשרה שעות וחצי ונעשתה במהירות של עשרים וחמישה קמ"ש, ואבשלום חשב עד כמה הוא בר מזל שאחר כך הוא צריך להגיע רק עד נהריה ולא להמשיך לסוריה.

רומן הביכורים של עידן גרינברג

משם לקחו אותם לראות מיצג של קטר דיזל מכאני שנרכש מגרמניה במסגרת הסכם השילומים, וקרון בילום בלגי שבעזרתו היו עוצרים את הרכבת לפני שהתקינו בה בלמי אוויר אוטומטיים, והדבר היחיד שהירהר בו היה איך ייראה קרון הנוסעים שיגיע לקחת אותו לצפון. קיווה שיהיה יותר משוכלל מזה הבריטי המיושן והמחוויר.

בסוף אותו היום הלך לשירותים בתחנה וחיכה שהכיתה והמורה יתפזרו. במשך עשר דקות בתא המצחין התבונן במסרים גסים שמילאו את הקירות והקיפו אותו מכל עבר, חלקם קללות שעדיין לא קרא מעולם. הוא חשב, יש מקומות, דרכים מסוימות לאנשים לכתוב מסרים, גם דברים שאסור להגיד.

כשיצא לרחבת התחנה וראה שאין איש מסביב התקדם לאורך הרציף לעבר השלט "רכבות לכיוון צפון" והמתין. שלף את הפנקס בגאווה והסתכל על המסילה. הוא יודע בדיוק מתי תגיע הרכבת הבאה ואיך תישמע ותיראה. באיחור של שמונה־עשרה דקות מהרישומים שלו שמע קולות קטר מגיעים מרחוק. הקולות הלכו וגברו ואיתם גם דופק לבו. כשהרכבת הגיעה בחריקת בלמים והעלתה ניצוצות ליד המסילה השתרך ענן אבק אחריה. גם הלב שלו החל מפזר הבלחים של זרם חשמלי. הוא שאל את הפקח שעבר ופתח את הדלתות אם זו הרכבת לנהריה. האיש הביט בו מלמעלה והינהן בחטף. כסף יש עליך?

אבשלום השיב בצייתנות ואף שלף שטר מהארנק.

יפה, ענה הפקח. תיכנס ותמתין שאני אעבור למכור כרטיסים.

הקרון היה ישן וארוך, צבעו כחול דוהה. אבשלום התיישב סמוך לחלון, על כיסא שמושבו כוסה בציפוי פלסטיק מבריק שהחליק ומשך אותו מטה. ידיות המושב היו עשויות ברזל, מותירות ריח מתכת קרה על היד. כששלח יד למשש את הפנקס עם הכתובת בכיסו ניצתה בו מחדש התרגשות. זגוגית החלון היתה מאובקת אבל עדיין ניתן היה לראות דרכה את הנוף, שלאורכו החלו להצהיב שדות. עגורים שעפו בשמים חלפו על פניהם במשק כנפיים אילם.

מי עלה בחיפה? קרא הסדרן שעבר בין הקרונות. אבשלום התרווח במקומו החדש, הוציא מהתיק את לוח חודי המתכת שלו וצייר בו שמש מעל מסילת רכבת. אישה צנומה לבושה אוברול ג'ינס עטור כיסים התיישבה מולו. אבשלום ניער מיד את הלוח והתבונן בה. קליפס צהוב עבה היה תפוס בשערה הדליל והיא בהתה בו בסקרנות. נחמד המשחק הזה! אמרה, ואילו אבשלום קירב את הלוח אל הגוף. הוא נוסע לבד? שאלה.

כן, ענה, משתדל לא להסתכל בעיניה.

לאן?

לנהריה, לבקר את אח שלי.

כל הכבוד, ילד, השיבה בקול וציינה שגם היא גרה בנהריה.

יופי! שמח, והושיט לה את הפנקס עם הכתובת, מבקש לברר איפה היא בדיוק. היא עיינה בדף והוסיפה שזה קרוב מאוד לתחנה של הרכבת. אחר כך חיטטה בתיקה והושיטה לו צילום ובו שלושה חתולים. קח, תראה, אלה הילדים שלי. מיצי, ג'ינג'י וקוקי. אתה אוהב חתולים?

לא במיוחד, אמר, אמא שלי אומרת שזו חיה מלוכלכת.

מה פתאום! התרעמה האישה וקולה רטט, אתה יודע איזה חיה נקייה זה חתול? לי בבית יש שמונה חתולים ועוד כמה שאני מאכילה בחצר. אתה יודע איזה נקי אצלי?

טוב, ענה והמשיך להסתכל החוצה.

אנשים לא מבינים! המשיכה והוציאה אלבום כיס, דיפדפה בו והושיטה אותו אליו כשהוא פתוח בצדו האחד על תמונה של חתולה שמנה אפורה, ובשני הופיע צילום של גור חתולים קטן. זה נראה לו כמו חיה מלוכלכת?

אבשלום נשען בכתפו על החלון והחל לצייר קווים בלוח שבידו.

הנה, רק לפני שבוע הצלתי חתול קטן נטוש ואני מאכילה אותו מבקבוק, אמרה והראתה לו תמונה שהחזיקה ביד. אחר כך המשיכה לדפדף באלבום ומדי פעם חייכה לעצמה. אחרי מספר רגעים של שקט חזרה ואמרה - ואתה יודע איזה אמהות טובות הן החתולות, איך הן דואגות לילדים שלהן?

גורים, אמר.

מה?

אומרים גורים, לא ילדים.

חתולה תעשה הכול בשביל הילד שלה.

יש גם חתולות שנוטשות את הגורים שלהן, פסק אבשלום.

האישה רכנה לעברו. איפה הוא שמע את זה?

אז למה אמרת שהצלת גור? מי נטש אותו בדיוק?

האישה הסתכלה עליו במבט משתהה והוא הוסיף, לא הכול את מבינה! הוא ראה בטלוויזיה, יש פעמים שהאם ממליטה מספר רב של גורים ולא יכולה לטפל בהם, וזה נורא מכעיס, הוסיף, אבל זה מה שקורה! האישה צופפה את גביניה אחד לשני, נשפה אוויר חם לכיוון היד שלה והחלה להשתעל. אז שלפה שקית ניילון שומנית שהכילה עצמות ושאריות עוף. זה אני אספתי בחיפה בשביל להאכיל את הילדים שלי. אבל אתה לא תבין. מה המוצא שלך? ואחרי שענה הוסיפה, נו בטח, כל הרומנים שונאים חתולים.

זה לא נכון, אמר, לנו במשפחה אין שום דבר מיוחד נגד חתולים, אנחנו לא אוהבים שום בעל חיים. המשך הנסיעה עבר בדממה. אבשלום הגניב מדי פעם מבטים אל עבר האישה שמולו ותהה, אולי באמת יש משהו שהיא מבינה והוא לא. הדרך מולו התארכה, נופיה היטשטשו אחד בשני. למראה השדות הזרועים שנמרחו במהירות הקרון, הדביק את פניו אל הזכוכית החמה עד שהנוף החום, הירוק והצהוב החל להתחלף בגוון אפור של בתים וכבישים סלולים למחצה.

חריקת בלמים, הרכבת נכנסה לתחנה מאולתרת והכרוז שעבר בין הקרונות קרא בקול עבה: נהריה. הלב של אבשלום חזר להמות בו כשניגש אל הדלת. התחנה היתה גדולה וזרה, ושוליה התעבו והתרחקו ממנו ככל שניסה להבין איפה היא מתחילה והיכן מסתיימת. מעט האנשים שירדו מהרכבת החלו להתפזר, והוא נותר לעמוד עד שהבחין באישה שישבה מולו בקרון מתקדמת לכיוון היציאה. הוא מיהר אחריה וכשהוא מנסה להדביק את צעדיה שאל אם תוכל להסביר לו איפה הרחוב שהוא מחפש. האישה הסתכלה על המדרכה והמשיכה ללכת בצעדים גדולים. לבסוף אמרה שהיא מאוד ממהרת ושלחה אותו לשאול מישהו אחר.

הוא נשאר לעמוד לבד בשער היציאה מהתחנה, שהתרוקנה לחלוטין ורק אדם

אחד נותר לעמוד בה כשגבו מופנה אליו. הוא חש את משקל גופו מכביד על כל תנועה כשהתקדם ופנה אליו, ולמרות היובש בפיו שאל אם יוכל לעזור לו והושיט אליו את הכתובת. האיש אמר שזה מרחק הליכה קצר, אבל הוא יכול להסיע אותו, גם ככה זה בדרך שלו. אבשלום ידע שאמו תשתגע אם תדע שהוא נסע עם אדם זר, למרות שכבר כמה זמן שהיא יותר סלחנית אליו, וגם יש לה מצב רוח הרבה יותר טוב, ואפילו ערב אחד שמע אותה ואת אביו מתנשקים במיטה, כך שזה אולי לא נורא, חשב ונכנס אל הרכב.

האיש הזמין אותו לשבת לידו, אבל הוא העדיף לשבת מאחור והתקרב לחלון, ליתר ביטחון, למקרה שיצטרך לברוח. הנסיעה ארכה כמה דקות, בסופן האט וסימן שזה המקום. ברגע שעצר עט אבשלום על הדלת והשליך עצמו החוצה בריצה עד שהגיע לשער ברזל ולידו המספר 31א', כמו שהעתיק בכתב יד אל הפנקס והקיף בריבוע שחור. השער היה פתוח למחצה. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!