"מציאות נושכת": מפספס את מכונת הריאליטי
המרואיינים בסרט התיעודי על יוצאי הריאליטי "מציאות נושכת", ניסו לעורר אמפתיה אצל הצופים במקום לקחת אחריות על הבחירות שלהם. המחיר בהשתתפות באופנה הטלוויזיונית הוא יקר, אבל הסרט נשאר בגדר כתב אישום מרושל כלפי הז'אנר, ולא מזהה את הבעיה: הפער בין המציאות לפנטזיה
הבעיה העיקרית של הסרט-תחקיר "מציאות נושכת", שביקש לתעד את "הטראומות, הדיכאונות, המשברים של יוצאי הריאליטי", היא שהמרואיינים שלו כמעט ולא עוררו אמפתיה. ובאמת שרציתי לתת להם אותה. בתור חובבת מפוכחת של הז'אנר, מאוד מסקרן אותי האפטר-אפקט של השתתפות בריאליטי.
כל כך הרבה אנשים כבר הספיקו לעבור דרך פס היצור ונשארו בחיים כדי לספר, כך שיש מספיק מקרי-מבחן כדי להסיק מהם את המסקנות. כבוגרת UnREAL גם קיוויתי שהסרט (ששודר אתמול, א', 21:00, בערוץ 10) יחשוף עוד טפח מהאופן שבו ריאליטי נעשה. תמיד טוב להכיר מקרוב את המכונה.
התוצאה היא לא אמפתיה למרואיינים שנפלטו מהחלום לחיים עצמם, אלא תחושת "אוי אוי אוי". לא סולידריות והבנה, אלא תשוקה עזה שהאנשים האלה יעיפו מבט פנימה ויטלו קצת אחריות על החיים שלהם והחוויות שעברו, במקום להשליך אותה החוצה. היחידה שאיכשהו הצליחה לגעת היא דורין סגול, שפשוט סיפרה כמה קשה היה לה להיחלץ מההתמכרות לתשומת הלב.
התובנות של המרואיינים האחרים מעוררות תמיהה במקרה הטוב. אלכס מהישרדות מספר שזה לא נעים להיות מודח. ישראל בר-און מכוכב נולד התלונן על עומס ההופעות אחרי התוכנית (זה לא עניין לסוכנת שלך?). צליל סלע, שבאמת ספגה עלבונות והתמודדה עם בידוד חברתי קיצוני ב"דוגמניות", מקוננת על זה שלא הסתדרה עם הדוגמניות האחרות. את הטענה של נטלי מ"הרווק" אני עדיין לא מבינה (הבטיחו לה אהבת אמת ובסוף גיא בחר באחרת?). איתי שגב פשוט סיפר על מעריצה שהגיעה אליו הביתה עם אקדח, אלוהים יעזור לי אם אני מבינה איך זה קשור ל"הישרדות".
בשני העשורים שהז'אנר קיים, היחס אל השתתפות בריאליטי הספיק לעבור מהתפעמות והאדרה דרך יחס ענייני כאל כלי עסקי ועד לקיצור דרך לפרסום לשם הפרסום. כבר ברור שאנשים מגיעים לריאליטי כי הם חושבים שזה יפתור להם איזו שהיא בעיה בחיים, יצניח לחיקם הישגים קלים או סתם, יעשה להם טוב להיות במרכז העניינים. אני מניחה שרובם לא מכלילים בפנטזיה הזאת את העובדה שהם הולכים להישלף מאזור הנוחות שלהם ולהתמודד עם סיטואציות חברתיות ואנושיות פחות נעימות, כמו הדחה או דחייה או עימותים, שהם חווים כמשפילים בגלל שהם שודרו בטלוויזיה.
אין בי שמץ של זלזול כלפי הקושי שלהם. ריאליטי זאת סביבה קיצונית ולא פעם
מניפולטיבית שאף אחד מאיתנו לא מורגל בה. אבל "מציאות נושכת" לא מנסה להצביע על הבעיה - הפער בין הציפיות למצב בשטח. ומשום מה היוצרים לא חשבו שכדאי לראיין אפילו נציג אחד מאנשי התעשיה שעובדים בתחום, שיוכל לתאר את הקשיים של המתמודדים גם מהצד.
יש בי הערכה לניסיון להוציא לאור את העובדה שריאליטי הוא לא פיית הקסם שתעלים את הצרות שלנו בהבזק רייטינג, ושיש לזה מחיר. אבל הדרך הנכונה בעיני לעשות את זה, היא לפענח למה אנשים הגיעו לריאליטי מלכתחילה ואיפה הפנטזיה שלהם התנפצה. להבין מי מועד לצאת מהכאוס הזה עם צלקות בגודל של ראש שלך. "מציאות נושכת" מסתפקת במעין כתב אישום מרושל כלפי הריאליטי עצמו, והתוצאה היא סרט מפוספס שנובח על העץ הלא נכון.
