סרט זר
שלוש קבוצות בליגת העל, הפועל ת"א, בית"ר ירושלים ומכבי פ"ת, יפתחו את עונת 2015/16 עם קפטנים תוצרת חוץ. חפשו היטב אצל שתי הראשונות ולא תמצאו אפילו שחקן מקומי אחד, שלא לדבר על מישהו שגדל במועדון, אשר ראוי לתפקיד. האם מדובר בצירוף מקרים נקודתי, או שמא בתופעה רחבה ומדאיגה?
"להפוך לקפטן של קבוצה זה רגע מאוד מיוחד, בעיקר עבור שחקנים שמשתייכים אליה במשך שנים רבות. מעל לכל, מדובר באחריות גדולה ובזכות שנופלת בחלקך לייצג לא רק את הקבוצה, אלא הרבה מעבר לכך: את החולצה שאתה לובש וגם את תדמית המועדון. הגשמתי את חלום חיי" (אנדרס אינייסטה).
ברצלונה ידעה לאורך השנים כמה כוכבים גדולים ומבריקים מאנדרס אינייסטה, זאת כמובן מבלי לגרוע מהיותו אחד הקשרים הגדולים של דורו בכדורגל העולמי. יחד עם זאת, מעטים השחקנים והאנשים שהפכו כה מזוהים עם המדים הכחולים-אדומים, עם ערכי המועדון הקטאלוני והן עם סגנון המשחק האטרקטיבי שלו, כמו "המהנדס". מהבחינה הזו, מקומו מובטח ברשימה מצומצמת של יחידי סגולה.
בשל כך, לא הורמו יותר מדי גבות כשאינייסטה נבחר בתחילת החודש ע"י שחקני ברצלונה כקפטן החדש במקום צ'אבי שעזב, ולא הכוכב הבלתי-מעורער, ליונל מסי. תהיו בטוחים שגם הפנומן הארגנטינאי, שנבחר לקפטן השני בהיררכיה, קיבל בהבנה ובלב שלם את ההכרעה. אחרי הכל, קשה להתווכח עם 19 שנים בשירות ברצלונה (עוד מקבוצת הילדים), 551 הופעות (מקום שלישי בבארסה בכל הזמנים) ו-25 התארים שבהם זכה הספרדי בן ה-31, אך לא פחות חשוב מכך - עם נאמנותו, אופיו, כישורי המנהיגות שלו והיותו ספורטאי למופת שלא אחת הקריב תהילה אישית למען הצלחת הקבוצה.
ישנם קווים רבים לדמותו של הקפטן וכך גם גישות שונות בנוגע לסל התכונות שהוא צריך להכיל. "הקפטן צריך להיות הקול, העיניים והאוזניים שלי על המגרש", טען בעבר ז'וזה מוריניו והסביר: "לעיתים אין לי את היכולת לתקשר עם השחקנים שלי, כיוון שהם רחוקים מהעמדה שלי. לכן, כשיש לי אישיות כמו ג'ון טרי על הדשא, אני יכול להיות רגוע. מעבר להיותו שחקן בית של צ'לסי ודמות אהובה ע"י חבריו לקבוצה והאוהדים, מדובר בקפטן קולני ודומיננטי שמעביר לשחקנים בדיוק את מה שאני צריך". באותה נשימה, המנג'ר הפורטוגלי הבהיר כי הקפטן שלו חייב להיות שחקן שמשחק בתדירות גבוהה: "אם הוא לא יהיה שחקן קבוע ב-11, הוא לא יוכל למלא את התפקיד. שחקן בית או לא".
מאמנים/מועדונים מסוימים בוחרים להציב דווקא את הכוכב הגדול בחזית, גם אם אינו קשור מלידה לקבוצה. כך נעשה הקיץ במכבי ת"א, שהעניקה את סרט הקפטן לערן זהבי כהוקרה על תרומתו העצומה להצלחה של הצהובים בשלוש השנים הקודמות, וזאת למרות שגדל אצל היריבה העירונית, הפועל ת"א. ניתן גם להשתמש בסרט הקפטן כאמצעי לחינוך, כפי שעשה יוסי מזרחי עם ערן לוי, שהגיע לפני כשנתיים למכבי נתניה כשהוא סוחב עמו עבר עשיר בעבירות משמעת ותאקלים במועדונים אחרים. "אם רוצים להפיק מערן משהו, צריך להטיל עליו אחריות", נימק המאמן. בקריית-שמונה למשל, איזי שרצקי בחר לתפקיד הקפטן באדריאן רוצ'ט - שחקן בית ותיק והשריד האחרון של עונת האליפות, למרות שאינו משחק באופן סדיר.
לא יהיה זה מופרך להכריז שרוב אוהדי הכדורגל רוצים לראות בקבוצה האהובה עליהם קפטן שגדל בתוכה, כזה שמכיר את השורשים, המורשת וגיבורי העבר של המועדון, מחובר לקהל ומודע לחשיבותם של משחקים כמו דרבי למשל, זאת בתוספת למצרכים הנוספים הנדרשים מקפטן טוב – היותו דמות סוחפת, מקובלת ע"י חבריו לקבוצה, שהופכת את השחקנים לצידו לטובים יותר ומשמשת כמאמן שני על המגרש.
אלא שבליגת העל מודל 2015/16 ניתן למצוא פחות קפטנים תוצרת בית. לראייה, שלוש מארבע הקבוצות האהודות בישראל נפרדו תוך מספר חודשים מקפטנים שגדלו במועדון: שרן ייני עזב את מכבי ת"א לטובת הרפתקה בוויטסה ההולנדית, אלי דסה נמכר מבית"ר ירושלים לאלופה בצהוב, ואילו שי אבוטבול נותר מחוץ לתוכניות המקצועיות של הפועל ת"א. מנגד, 6 מ-14 קבוצות בליגה הבכירה שמרו על צביונן מהבחינה שמינו לקפטן שחקן בית.
אבל התופעה הבאמת מעניינת וחריגה, יש שיאמרו מדאיגה, היא ששלוש קבוצות יפתחו את העונה עם קפטנים זרים. דושאן מאטוביץ', שמונה אשתקד לאחר עזיבתו של אריאל הרוש לאחד הקפטנים של בית"ר ירושלים, יעשה זאת השנה באופן בלעדי לאחר העזיבה של אלי דסה. להפועל ת"א הספיקו שלושה שבועות של אימונים כדי להעניק את התפקיד למיחאי פינטילי הרומני, שהגיע למועדון חודש בלבד קודם לכן. במכבי פ"ת בחרו ביואכים מונונגה הבלגי, שאומנם נתן עונת בכורה לא רעה במועדון, אך לא הראה במהלכה משהו יוצא דופן מבחינה מקצועית. בהפועל חיפה, קיבל טאדאס קיאנסקאס את תפקיד הקפטן השני אחרי אושרי רואש.
ראשית, נבהיר שאין בכך שום פסול ושלא מדובר בתקדים. בספרי ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי רשומים קפטנים זרים כמו מוראד מגמאדוב (מכבי פ"ת), וויליאם סוארס (הפועל ב"ש) ואפילו מילאן מרטינוביץ' (מכבי ת"א), וכך גם לא מעט שחקנים תוצרת חוץ שהפכו במהרה לישראלים לכל דבר, לסמלים גדולים במועדונים שלהם ולדמויות נערצות גם על-ידי אוהדים של קבוצות יריבות. עם זאת, כשהדבר נעשה בצורה כה גורפת, נדלקת נורה אדומה ועולות השאלות הבאות: האם כל שכיר חרב יכול להפוך לאחד שמייצג מועדוני פאר עם מסורת של עשרות שנים? האם הוא מבין את האחריות שמוטלת על כתפיו?
"מנהיגות היא מעבר לכל שחקן בית, גיל, צבע ולאום"
מכבי פ"ת למשל היא דוגמה מובהקת למועדון שמקור גאוותו הוא מחלקת הנוער שלו. השחקנים האיכותיים שצמחו במלאבס היוו את הבסיס להצלחה של הקבוצה בשני העשורים האחרונים, ולא בכדי מצאו את עצמם די במהרה נמכרים לגדולות של הכדורגל המקומי או לאירופה תמורת סכומים מכובדים. הבחירה במונונגה קטעה למעשה רצף של שנים רבות שבהן שחקני בית היו אלו שמילאו את תפקיד הקפטן.
"יש באישיות של יואכים משהו שאנחנו רוצים להעביר לצעירים של מכבי פ"ת ושאני חושב שצריך להיות מושרש באופי של הקבוצה", מסביר המאמן, רן בן שמעון. "מעבר לכך אני מאמין שקבוצה שיש בה רק מנהיג אחד נמצאת בבעיה גדולה. לכן החלטנו שהשנה ג'ו יהיה קפטן יחד עם נאור פסר וחגי גולדנברג".
לבן שמעון דעה חד-משמעית בנוגע לדמות הקפטן: "לא המאמן ולא המועדון בוחר קפטן, השחקן עצמו הוא זה שיוצר את הסיטואציה – ככה אני מרגיש. מנהיגות היא מעבר לכל שחקן בית, גיל, צבע, לאום ודת. בקריית-שמונה למשל מיניתי לתפקיד את סאלח חסארמה, שלא גדל במועדון, והוא היה קפטן לתפארת. מנהיגות היא תכונה שנמצאת בתוך השחקן ולא בטעמים החיצוניים שלו".
אפשר להבין את הדברים של בן שמעון, שמאמן את אחת הקבוצות הצעירות בליגה. אצלו לפחות, בניגוד לססאר מנדיונדו ולסלובודן דראפיץ', הייתה אפשרות לבחור קפטן שני ושלישי מהיצע השחקנים הישראלים בסגל. אצל הפועל ת"א ובית"ר ירושלים, מהמועדונים המעוטרים, האהודים והגדולים בישראל, אין גם את זה.
בסקירה מהירה של הסגל האדום, שהוחלף כמעט כולו ביחס לעונה שעברה, אפשר לסמן שני שמות בלבד של קפטנים פוטנציאלים, אולם לעוד מספר שנים – רמזי ספורי ובן רייכרט. את אריאל הרוש, הבחירה הטבעית בכל מועדון אחר, לא היה הוגן לזרוק לסיטואציה בשלב זה. בבית"ר המצב עוד יותר גרוע, וחמור מכך נראה כי ראשיה עשו את כל המאמצים כדי למרר את חייהם של כל שחקני הבית הבולטים שצמחו בבית וגן בשנים האחרונות – החל מקובי מויאל, דרך אריאל הרוש ועד לאופיר קריאף. כולם היו קפטנים, כולם עזבו בטריקת דלת.
"פעם להפועל ת"א היו עשרה מנהיגים בסגל, היום אין אפילו אחד"
משה סיני, גדול שחקני הפועל ת"א בכל הזמנים ומי ששימש כקפטן של הקבוצה בשנות ה-80, מביט עתה בדאגה על מה שמתרחש בבלומפילד: "בהפועל ת"א של היום אני לא מכיר אף שחקן בית, בטח לא מנהיג, שאני יכול להצביע עליו כמישהו שיכול לשמש כקפטן. השם היחיד שאתה עוד חושב עליו הוא רמזי ספורי, אבל גם הוא עוד צעיר מדי".
בתקופה שבה שיחקת בהפועל לא היה חסר במי לבחור- היה אותך, את יעקב אקהויז, נמרוד דרייפוס, גילי לנדאו, אריה בז'רנו ואחרים. שחקנים היו עומדים בתור כדי לחטוף את סרט הקפטן.
"אבל בהפועל ת"א של היום אין את זה. אלו לא התקופות שלנו, אז היינו בסגל עשרה שחקנים שגדלו במועדון מגילאי הילדים. גם לא הייתה בעיה לבחור קפטן, כיוון שכולנו היינו גם מנהיגים וגם שחקנים טובים. אני לא יכול להצביע על שחקן אחד בהפועל הנוכחית שאפשר להגיד עליו בפה מלא שהוא מנהיג שמסוגל לאחד סביבו אחרים".
הבעיה, לטענת סיני, אינה מתחילה ומסתיימת בהפועל ת"א, אלא נוגעת לכדורגל הישראלי כולו: "אני חושב שאנחנו הולכים לכיוון שבקבוצות כבר אין סמלים ואין שחקנים שגדלו במועדון, או שיש להם איזושהי זיקה אליו. הדוגמא הכי מוצלחת לכך היא זו של גילי ורמוט, שחתם במכבי ת"א יום לפני שהוא צריך לעלות לדרבי כשחקן הפועל. קח למשל את מה שקרה עם אלי דסה שגדל בבית"ר ירושלים ועבר למכבי ת"א. הכדורגל שלנו קצת יוצא משליטה עד למצב שכבר אין תחושה של זהות".
דני נוימן, מסמליה הגדולים של בית"ר ירושלים ומי ששימש בעבר כקפטן שלה, מסתכל גם כן בכאב במשבר הזהות שעבר על הקבוצה מהבירה בשנים האחרונות, אך מייחס זאת לתופעה רחבה יותר: "זה עצוב מאוד וזה רק סימפטום לכך שהטיפול במחלקות נוער ובשחקני בית בארץ לוקה בחסר. אם בקבוצות כל כך בכירות כמו בית"ר ירושלים והפועל ת"א אין קפטן תוצרת הארץ, שלא לדבר על תוצרת בית, ומבחינתי זה דבר שחייב להיות, אז הכתובת היא על הקיר. כדאי שבקבוצות הללו יגבשו תוכנית חומש ויחשבו איך לטפל במחלקות הנוער, על מנת שבעתיד יוכלו לייצר שחקנים תוצרת בית, שגם יחסכו הרבה מאוד כסף של זרים בינוניים מינוס".
"קח דוגמא לפספוס אחד גדול – שלומי אזולאי. רק בשבוע שעבר הוא נמכר מבית"ר למכבי ת"א תמורת 750 אלף יורו, והוא בכלל תוצר מחלקת הנוער של מכבי חיפה.
כשאתה רואה עד לאן הוא התגלגל אתה שואל את עצמך איפה הטיפול בשחקנים? איפה המקצועיות? אם שחקנים כאלה הולכים לאיבוד, אז כנראה שמשהו לקוי בתפיסה המקצועית של המועדונים השונים".
נדגיש פעם נוספת שאין פסול במינוי קפטן זר וכי מדובר בתופעה נפוצה ומקובלת בעולם הכדורגל ובמועדונים הגדולים ביותר זה שנים רבות. רק מה? כשהיא מגיעה למחוזותינו באופן כה רחב ופוקדת מועדוני ענק שנמצאים בנקודת שפל בכל הנוגע לייצור שחקני עתיד, על אחת כמה וכמה מנהיגים, וללא אור של ממש בקצה המנהרה, על כולנו לקוות כי מדובר במקרה שהוא בגדר יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
לפנייה לכתב/ת 
