שורד בין המהפכות והקרחונים: ראיון עם רוי יקובסן
ברומן ההיסטורי "הבלתי נראים", הסופר הנורבגי רוי יקובסן מתאר את השינוי המעמדי שהתרחש בנורבגיה, דרך דמויות נשיות חזקות באי דייגים קטן. "אתה חש בושה לגבי המקום שממנו באת, וגאווה מפוקפקת על מה שהפכת להיות. השינוי המעמדי הוליד את הגישה הדו-משמעית שאני מדבר עליה בספר"
הספרות הסקנדינבית קנתה לה שם בשנים האחרונות וצוברת פופולריות בעיקר בז'אנר המתח. אולי זה המצב, כי קל יותר לקרוא ז'אנר שעובד לפי מבנה מוכר, לא משנה באיזו תרבות הוא נכתב. הרומנים של רוי יקובסן (60), חתן פרס המבקרים הנורבגי לספרות, יכולים להיות עוצרי נשימה, אך הם דווקא בז'אנר קצת אחר - מעין פרוזה היסטורית, שנטועה עמוק בשורשי התהליכים שעברו על המדינה שבה הוא חי ופועל מעל ל-30 שנה.
עד כה יצאו לאור בעברית שניים מספריו של הסופר יליד אוסלו: "ילדת פלא" וכעת "הבלתי נראים" (שניהם בהוצאת "כתר"). יקובסן כותב בספריו על העבר, מתמקד בדמויות בדיוניות ספציפיות, ודרכן מספר על שינויים חברתיים וכלכליים שהתרחשו.
בכתיבתו הוא מתאר באופן אמין ומדויק את מה שמכונה "מסע המעמדות הגדול" (The Great Class Journey), תהליך שקרה במהלך כמה חילופי דורות במאה ה-20. הכוונה הוא למעבר מחברה חקלאית פרולטרית של אנשים קשי יום שמתפרנסים מדיג, לחברה פוסט-תעשייתית ועשירה יותר. השינוי הגדול הזה השפיע גם על גיבוש הזהות של מי שחוו אותו.
יקובסן, שחי לפחות בחלק מהתקופה אותה הוא מתאר בכתיבתו, השתייך לכנופיית פשע בנעוריו לפני שנהיה סופר. הוא נעצר בגיל 16 והואשם בגניבה ואחזקת נשק. כשהוא נשאל בראיון ל-ynet עד כמה הוא מבסס את הכתיבה על תחקיר ועד כמה על חוויות אישיות, הוא מפרט את תפיסת העולם שלו לגבי חשיבות העבר:
צפו: מה חדש בזירת הספרות הדיגיטלית?
"תחקיר הכרחי כמובן, ובמקרה שלי בלתי נמנע. אבל אני מחשיב פנטזיה וביוגרפיה אישית כחשובות באותה מידה. אני כותב רומנים היסטוריים, וכדי להיות כותב עם חזון, צריך להאמין שכל רומן היסטורי מצליח במהות שלו - מכיל משהו עכשווי ומדבר לקהל הקוראים של ימינו. הוא דן בעבר, אבל תוך התבוננות בתבניות, בנושאים ובדמויות שעדיין רלוונטיות. כאילו הוא בא לומר: ההיסטוריה הזו עדיין מתרחשת, אנחנו בעיצומו של תהליך שקורה, נאבקים לחלץ ממנו את הדרך אל העתיד".
האם הכתיבה שלך היא מחווה לתקופה שעברה ולא תחזור?
"במובן מסוים - בהחלט. הדמויות שאני כותב הן כמו ממוארים בדיוניים של הסבים והסבתות שלי, גיבורי האוקיינוס שחיו במאה הקודמת. כשאני כותב אותם אני לא רק מנציח את העבר, אלא אני מחזיק מראה מול הקורא ואומר לו - אתה מסתכל על כמה יצורים משונים באקווריום הזה, אבל היי, אתה לא מזהה אותם?"
יקובסן מבהיר שלדעתו שימור הזיכרון עצמו אינו מספיק: "הספרות איננה ארכיון. היא דרך חיים וחשיבה במונחי ההווה. לי אישית היה את המזל להיוולד במדינה שסבלה מעוני מחפיר, ולראות אותה הופכת בתוך פרק זמן מהיר להפליא של שני דורות בלבד, למדינה עשירה בצורה מופרכת.
"מלידה אני נמצא בעצם במעבדה מעניינת שבודקת שינויים בבני אנוש. כשחושבים על כך עולות שתי שאלות - מה איבדנו, ומה הרווחנו? הן נשאלות בכל הנוגע לעושר, בריאות, אורח חיים, סולידריות (מונח מאוד נורבגי) ואושר (מונח מאוד אמריקני)".
ברומן "הבלתי נראים" יקובסן מספר את סיפורה של משפחה אחת שחיה מבודדת על אי קטן. מה שהם תופסים כשגרת חיים ייחשב עבור רבים מאיתנו היום כקשה, כמאבק הישרדותי יום יומי. למשל, אבי המשפחה יוצא לשלושה חודשים בכל פעם לדוג, והם לא יודעים אף פעם אם יחזור מהדיג בחיים. את רוב צרכיהם הם מייצרים לבד - ממיינים שיירים והריסות שנסחפים אל החוף שלהם ומשתמשים במה שאפשר, מוכרים מה שניתן למכור. הם נתונים לחסדי ולזעם מזג האוויר שהוא לעתים מקפיא עצמות ולעתים מאיים להפיל את קירות הבתים, פשוטו כמשמעו.
בין הדמויות המרכזיות נמצאת אינגריד, ילדה שמתבגרת במהלך הסיפור,
לומדת, ומערכת היחסים שלה עם משפחתה ארוגה במערכת היחסים שלה עם האי עצמו שעליו היא חיה, שמספק מחד את כל מה שהיא אוהבת ורוצה, ומצד שני נמצא תמיד בסמיכות לעיר על היבשה, ממנה מתחילים להגיע שינויים מהפכניים.
"מסע המעמדות הגדול הוא אכן מורכב", הוא מספר על השינויים ההיסטוריים שהתרחשו בארצו, "עזבת משהו שאתה חב לו הרבה ומרגיש מחויב לו, ערכים וסטנדרטים שאתה מזהה עם ההורים האהובים (או הלא אהובים כל כך) שלך, ונכנסת לארץ החלומות. אלא שזו יכולה להתגלות כדרמה מאוד טריוויאלית, יומיומית, של המעמד הבינוני, והבינוני-הגבוה להציג חזות מסוימת".
יקובסן לא קובע קביעה חד-משמעית בנוגע לשינוי הגדול שעבר על נורבגיה, ובמידה מה זה בעצם הטיעון שלו: "חתכת את השורשים שלך וניסית להכות חדשים בקרקע זרה ולא נודעת. אתה חש בושה מבחילה לגבי המקום שממנו באת, וגאווה מפוקפקת על מה שהפכת להיות. השינוי המעמדי הוליד את הגישה הדו-משמעית, החשדנית, גם במודרניזם וגם בפוסט-מודרניזם".
יש נימה של נוסטלגיה בכתיבה שלך ב"הבלתי נראים".
"כולם נוטים להיות נוסטלגיים מפעם לפעם, אבל אני מעדיף את המונח במובן היווני המקורי שלו: 'פצע ישן שנעים לגרד'. ואפילו יותר מכך: על ידי ההנצחה של אנשי מעמד הפועלים ברומן הם הופכים לעובדי עלית, שיודעים איך לדאוג לעצמם וזה לזה, גם בנסיבות קיצוניות ביותר. אני מציג לקורא מעין מדריך הישרדות לקטסטרופה אפשרית שמחכה על הסף".
לצד דמויות נשיות חזקות דוגמת אינגריד, אנחנו נחשפים בסיפור גם לדודתה ברברו שחיה איתה על האי, וסובלת מפיגור קל כלשהו, שטיבו אינו נאמר מפורשות. היא בקיאה במלאכות מסוימות ועושה את חלקה, אך בה בעת תלויה בחסדיהם של קרובי משפחתה, והיחס שלהם אליה מראה צדדים של חמלה באופיים ובדרך שבה הם מגיבים אליה.
כשיקובסן נשאל מדוע בחר לשלב דמות כמו ברברו בסיפור יקובסן הוא מספר:
"תוציאי את ברברו מהספר ואת תמוטטי קיר שלם בסיפור. היא הינה, כפי שהיא אמורה להיות. מישהי שלוקחת חלק באופן טבעי בכל חברה. היא אדם חסר ישע אך אמיץ, בעלת אמפתיה ותבונה משלה - שבאה לידי ביטוי בכישורים שהיא אוצרת בין שתי ידיה. היא עושה את העולם לגדול יותר ממה שהוא, ככלות הכול, בחברות כפריות אנשים כמוה נחשבו לתעלומות, ולכן נתפסו כנשגבים".
אתה מתאר נקודות מבט נשיות רבות בכתיבה שלך. מהיכן ההזדהות הגדולה עם המין הנשי?
"אני לא יודע מהיכן האמפתיה שמיוחסת לי בנושא הזה מגיעה, אבל תמיד הייתי מוקף בנשים מעניינות, חזקות וחלשות, טובות ורעות. נשים לדעתי עדיין לא קיבלו את המקום והעומק שהן ראויות לו בעולם הספרות. כדי לכתוב רומנים וכדי ליצור דמויות בדיוניות - עליך להיכנס לראש של האחר, לא רק למען הצדק מבחינה מוסרית, אלא למען האמת".
הרומן מתרחש רגע לפני השינויים הכלכליים בנורבגיה. איך אינגריד ויתר הדמויות היו שורדות את המהפכה הזו, לו הרומן היה זוכה להמשך?
"למעשה הוא אכן עומד לזכות להמשך. הספר הבא ייצא בנורבגיה בספטמבר הקרוב, ויקרא White Ocean והוא ממשיך 15 שנה לאחר הנקודה שבה נפרדנו מהדמויות. אינגריד תישאר הדמות המרכזית, ותעבור את שנות מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה נורבגיה היתה תחת שלטונה של גרמניה הנאצית. אינגריד תנסה להילחם, במידה כזו או אחרת, כדי להגן, לשחרר ולבנות מחדש את האי שלה".
