"דרוש גיבור": הופכת דיור ציבורי לסקסי
הפרק הראשון בסדרה "דרוש גיבור", מצריך קצת ריכוז אבל בסופו הכל מתיישב במקום - ובפרק השני כבר נשאבים פנימה בלי מאמץ. דיור בר השגה, אפליה גזעית, אלימות גואה, קיצוניות מתלהמת ושחיתות פוליטית, כל החומרים הטובים שהופכים את המציאות שלנו לבלתי נסבלת
דמיינו מיני-סדרה שתרצו להתמסר אליה בשבועות הקרובים. שישה פרקי-גורמה מבוימים למופת, מרעננים, חכמים, עם דמויות כריזמטיות וקורט-רטרו. עכשיו דמיינו את הנושא שיעמוד במרכזה. סביר להניח שדיור ציבורי לא היתה אחת האופציות הראשונות שעלו לכם בראש, אבל עובדה. "דרוש גיבור" שעלתה אמש (ב', 22:00, yes oh) תספק לכם ישיבות מועצה, דיוני בית משפט ושיחות פוליטיקאים בנושא הדיור הציבורי, ובכל זאת לא תרצו לוותר עליה. ומי האיש עם המאסטר פלאן שמסוגל להסתער על המזווה הפקידותי הזה ולצאת עם יצירת מופת? דייוויד סיימון, האדם ו"הסמויה".
ניק ואסיסקו (בגילומו של אוסקר אייזיק) הוא חבר מועצה ביונקרס, ניו יורק, בסוף שנות ה-80. הוא משתכנע לרוץ לראשות העיר נגד ראש העיר המכהן (ג'ים בלושי), שסוגר כבר שש כהונות רצופות, ומבסס את הקמפיין שלו על הסוגיה הבוערת שעל השולחן: דיור ציבורי לאוכלוסיה האפרו-אמריקנית בלב יונקרס הלבנה והגזענית. החוק האמריקני מחייב את יונקרס לבנות דיור ציבורי שגם יבטל את ההפרדה הגזעית המקומית, וואסיסקו רוכב על ההתנגדות הציבורית למתווה, מצהיר שיערער על ההחלטה וזוכה במלוכה. כל סיפור אמריקני טיפוסי היה מסתיים כאן, בניצחון מזהיר של האנדרדוג. לא אצל סיימון.
ואסיסקו נבחר לראשות העיר רק כדי לגלות שהוא מתקשה מאוד לקיים את ההבטחה שבזכותה נבחר. למעשה הוא יושב בלשכה שלו כשהוא אוחז בשק של שרצים, לכוד בין החוק האמריקני ובין זעם התושבים שהעלה אותו למעלה ועכשיו מופנה כלפיו. להשלמת התמונה מבקר סיימון גם בזירות מקבילות שיושפעו מההחלטה - שתיים וחצי משפחות אפרו-אמריקניות מעוטות יכולת (שדוגמות לרגע את סצנת סמי-הרחוב של "הסמויה"), וזוג מבוגר שחי ביונקרס ומתנגד לדיור הציבורי מצד אחד, ונחרד מהגזענות האלימה מהצד השני.
המפגש בין הסיפור האמיתי של בלקין והריאליזם הלא-מתפשר של סיימון (והבימוי המצוין של פול האגיס זוכה האוסקר) מוליד דרמה פוליטית מותחת שמגובה בהבנה עמוקה של הטבע האנושי. מכיוון שמדובר במיני-סדרה בת שישה פרקים אי אפשר שחמישה מתוכם יהיו אקספוזיציה, אבל סיימון בכל זאת שומר על הכניסה האיטית וההדרגתית שמזוהה איתו. הפרק הראשון מצריך קצת ריכוז אבל בסופו הכל מתיישב במקום, ובפרק השני כבר נשאבים פנימה בלי מאמץ.
סיימון ממשיך ללוש את החומרים שהוא אוהב - חייו של האזרח השורד מול גלגלי השיניים המשומנים והצינים של הממסד, ומחבר אותם לכדי תמונה שלמה, מלאת חיים ואפילו סקסית, וזה כששני הפרקים הראשונים לא כללו אפילו סצנת סקס אחת (אחת! תקדים כשמדובר ב-HBO). או בקיצור, כל מה שהעונה השנייה של "בלש אמיתי" הבטיחה וכבר לא תקיים.
