במקום הכי נמוך בניו יורק: "לואובוי"
נער סכיזופרן שחייב לאבד את הבתולים כדי להציל את העולם מאסון הוא הגיבור של הרומן "לואובוי" שמתרחש במשך 24 שעות בין תנועת הרכבות התחתיות של ניו יורק. התוצאה: ספר מהיר, קצבי ונוגע ללב, שמטפל בנושאים עדינים כמחלות נפש. וגם גורם לנו לחזור לסדרה "בלש אמיתי"
השינוי הזה בטלוויזיה האמריקאית גם קירב אותה יותר לספרות. הקולנוע, במובנים רבים, מחובר יותר לספרות מאשר הטלוויזיה, והשינוי של אופן הגשת הסיפור לצופים, דומה לא פעם להגשה ספרותית של נרטיב. אולי משום כך, קריאה בספרו של ג'ון ריי, "לואובוי" - שתרגם גיא הרלינג, מעלה על הדעת את הטלוויזיה העכשווית.
העלילה מתפרשת על פני יום אחד בלבד, והמיקום המרכזי והעיקרי הוא מנהרות הרכבת התחתית של ניו יורק. המבנה של הסיפור משלב בין נקודות מבט בצורה אינטליגנטית ומשכנעת, המניעה היטב את הדרמה.
גיבור הסיפור הוא נער בן שש-עשרה, המכונה לואובוי. שמו האמתי הוא ויל, והוא חולה בסכיזופרניה פרנואידית. ויל נמלט מהמוסד שבו אושפז, ויוצא למסע קדחתני בסאבוויי, ולו מטרה אחת: לאבד את הבתולים. איבוד הבתולים אינו קפריזת נעורים סטנדרטית, אלא המפתח לבעיה גדולה יותר - סוף העולם, לא פחות ולא יותר. ויל מאמין שבשל ההתחממות הגלובאלית, העולם עתיד לבוא לקיצו למחרת, ורק אם הוא יקרר את התשוקה העזה שבו לעשות סקס, כך גם העולם יתקרר ויינצל.
במקביל למהלך העלילתי הזה מתקיים סיפור נוסף והוא המרדף אחר ויל, אותו מוביל הבלש לטיף, ושלו שותפה גם אמו של ויל, ויולט; אם מסורה ואוהבת - טיפוס חידתי ומשונה בפני עצמה. הנרטיב הזה כתוב מבחינה סגנונית כסיפור בלשי (ריי עצמו ציין את ריימונד צ'אנדלר כמקור השראה מרכזי לכתיבת הרומן), וכך מתקבלת תצורה מעניינת מאוד של סיפור מתח בלשי רווי בקטעים פילוסופיים נוגעים ללב, וגם בהרבה הומור.
ההומור בא לידי ביטוי בסיפור בעיקר בעלילה העוקבת אחר דמותו של ויל. המספר מגולל את מחשבותיו, אמירותיו ופעולותיו של ויל בעירוב משכנע מאוד של ריחוק וקירוב מהגיבור. הוא אמנם מתאר לכאורה באובייקטיביות את ההתרחשות, אך כאשר הוא מספר את הקורה בנפשו ובמוחו של ויל, אנו נחשפים לנימה ממזרית, קומית אפילו, הנשברת לתוך התודעה השסועה, ההיסטרית והמבריקה של ויל.
ריי לא מוזיל את העיסוק במחלת נפש בכך שהוא מכניס הומור, אלא מניח אותה
בקונטקסט רחב מהמקובל, ודווקא האקסצנטריות של ויל, מאפשרת התבוננות נוקבת יותר ואפקטיבית בהרבה על עולמו הרגשי של סכיזופרן.
התנועה של הסיפור היא אחד האלמנטים המוצלחים ביותר ברומן. כמו התנועה של רכבות התחתית של ניו יורק - המתוארות בליריות משעשעת לאורך הסיפור - כך גם הדרמה נעה בתנועה חותכת, במהירות מבהילה, אך גם עם עצירות המתפקדות כמעין השהייה של המתח. בעצירות אלו מעמיק ריי את ההיכרות עם הדמויות, ומשתמש בהפוגה כדי להעצים את המתח הפסיכולוגי ואת הקשרים האנושיים הנרקמים במהלך אותו יום תזזיתי ובלתי צפוי.
ניכר כי ריי יצא מגדרו כדי לחבב על הקוראים את דמותו של ויל. כך למשל, הוא מתואר לנו בפתיחת הספר: "מחשבותיו הסתדרו במקומן כבדרך אגב. אפילו מוחו הדחוס והקלאוסטרופובי חש קורטוב של חיבה כלפי המנהרה. שהרי זו הגולגולת שלו שכולאת אותו. לא המנהרה או הנוסעים או הרכבת. אני שבוי בקופסת המוח שלי, חשב לעצמו, בן ערובה בידי המערכת הלימבית שלי. אני יכול לצאת מכאן רק דרך האף". ומייד אחר כך הוא מוסיף: "לואובוי התנשא לגובה מטר ושמונים ושקל שישים ושמונה קילוגרם בדיוק. היה לו שביל בשיער בצד שמאל. לרוב, דברים שקרו לא הטרידו אותו, אבל היו דברים שחדרו לתוכו ונתקעו, ואז אין מה לעשות חוץ מלפלוט אותם החוצה".
הגמישות שבה עובר המספר מתיאור חיצוני של ויל - תיאור שיש בו מידה לא מבוטלת של קרבה מתוקף נקיטת עמדה ("מוחו הדחוס והקלאוסטרופובי") - למסירה ישירה של תודעתו ("אני שבוי בקופסת המוח שלי"), מכוונת ליצירת אמפטיה והזדהות. גם המעבר המהיר מתיאור מראהו של ויל לנפשו, מציגים אותו כיחידה אחת מורכבת, יפהפייה, מסנוורת בברק שלה. ואכן, ויל הוא לא רק שובה לב, אלא גם מעורר הזדהות וחמלה, וגם ברגעיו הקשים והאלימים, אנו הולכים אחריו, ממש כמו גיבור הסדרה "בלש אמיתי", ראסטין ספנסר (שגילם מתיו מקונוהיי).
"לואובוי", מאת ג'ון ריי. תרגם: גיא הרלינג. הוצאת עם עובד. 312 עמ'.
